לפני 44 שנה נהרג בקרב הבלימה נגד המצרים במלחמת כיפור אריה מאיר קסלר, בן 24 במותו. אלמנתו, אילה רזי, היא כיום נציגת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בכפר סבא והרצליה. ערב יום הכיפורים היא מספרת על הנישואים הקצרים, על הבשורה שאריה לא יחזור יותר, השנים שחלפו, ובעיקר על בחירתה להמשיך ולחיות את חייה.
"במשך השנים לא הייתי חלק ממשפחת השכול, מתוך בחירה. אני בחרתי בחיים ובשלב כלשהו ובתמיכת הוריו של ארי, רגינה ושמריהו, המשכתי הלאה. אבל עד היום ארי הוא חלק ממני. יש ימים שהלב בוכה בפנים. בכל יום הזיכרון אני עולה להר הרצל, בתחילה הייתי עולה עם הוריו של ארי ולאחר נישואי לאבי אנחנו עולים ביחד", היא מספרת. "בתוך תוכי אני מתאבלת, יש ימים לא פשוטים של בכי עמוק, אבל כלפי חוץ אתה לא מראה כלום, עד כדי כך שיש חברים שבכלל לא ידעו שאני אלמנת צה"ל, שלא הרגישו עד שסיפרתי להם בסיטואציה כזו או אחרת. אני מדברת עם עצמי הרבה ועושה עבודה עם עצמי".
אילה וארי נישאו בשנת 1972 וכמו כל זוג צעיר חלמו על הקמת המשפחה. שנה לאחר הנישואים, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נשלח אריה עם יחידתו לחזית בסיני, שם השתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים. בקרב שהתחולל בצומת "חזיזית-מאדים" שבגזרה הצפונית, נפגע מטיל ונהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר, אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. משזוהה, הוא הובא למנוחות בקבר אחים עם אנשי צוות הטנק שלו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
כשארי נהרג, אילה היתה בת 23, בחורה צעירה בתחילת דרכה שנאלצה להתמודד עם הבשורה הקשה. "היינו נשואים שנה וחודשים ואחרי שהתבשרתי שארי לא יחזור יותר, הייתי צריכה לקום ולהתחיל את החיים מחדש. אבל היום, בפרספקטיבה לאחור, אני יכולה להגיד שלשמחתי בחרתי בחיים ולא נשארתי במקום. היתה לי תמיכה מאוד גדולה של ההורים של ארי שתמכו בי ודחפו אותי לזוגיות חדשה. אחרי ארבע שנים התחתנתי ואני חיה בזוגיות באושר ועושר עם שלושה ילדים", היא מספרת.
"התקופה של המלחמה היתה לא פשוטה, ולאחר מכן חוסר הידיעה. זה לא כמו היום שיש טלפונים לכל אחד. היינו במשך תקופה ארוכה מנותקים, חוסר ודאות וידיעה, היה כאוס מאוד גדול ולא ידענו כלום. חיפשנו וחיטטנו, הלכנו לראות תמונות, היו כאלה שחזרו מהשבי ואנחנו לא ידענו שום דבר לגבי ארי ומצבו", היא נזכרת. "אבא של ארי היה ראש מת"ש והיו לו קשרים בצבא. לאחר תקופה, אחד החברים שלו אמר לנו שמאחר ולא שמענו שום דבר, קרוב לוודאי שהוא נהרג. אנחנו לא קיבלנו שום ידיעה רשמית. הגדוד שלו היה גדוד 113 של אסף יגורי שלימים נלקח בשבי, כל הגדוד נמחק".
"במבט לאחור אני רואה את עצמי מתרסקת, אבל מצליחה לקום"
אילה מספרת שלפני ארבע שנים, היא התבשרה לראשונה שנהג הטנק שהיה עם ארי, ניצל במלחמה. "שמעתי עליו רק לפני ארבע שנים במקרה, הזמנתי אותו אלי הביתה, התחלנו לדבר, לגשש להבין מה היה במלחמה והוא היה מאוד נבוך וגם אני הייתי נבוכה, קשה היה לי לשאול", היא מספרת. "לפני שנה, בשיחת חולין בערב, אני מספרת לכלה שלי את סיפור נהג הטנק והיא התחילה לעשות תחקיר על הנושא, נפגשה עם המשפחות וקיימנו מפגש של המשפחות השכולות יחד עם הנהג. הוא סיפר לנו במפגש על מה שהיה בטנק, על כך שהוא היה עם ארי מהתחלה, על הקידוש בטנק, הפגיעה בטנק מפגז מצרי ועל כך שהוא נפגע ויצא מהטנק והבין באותו רגע שהוא נשאר לבד", היא מספרת. "תקופה אחרי המלחמה, הבנו שאין כבר למה לחכות וארי לא יחזור וזה הזמן לחפש אותו ולהביא אותו לקבורה בארץ. אחרי חצי שנה הביאו אותו לקיבוץ בארי, היינו צריכים לנסוע ולראות את הארונות כי בפנים לא היה כמעט שום דבר. לאחר מכן המשפחות החליטו שמאחר וכל אחד הגיע ממקום אחר בארץ ואין בארונות כמעט כלום, כדאי להביא אותם לקבר אחים בהר הרצל. במקום יש חלקה אחת גדולה ובה ארבע מצבות", היא מספרת בכאב. "לזכותם של ההורים של ארי שהם הלכו איתי לאורך כל הדרך. הם היו אנשים מאוד חזקים ונתנו לי להבין שאני צריכה להמשיך בחיים. והפצע נשאר פצע, פעם פחות ופעם יותר וזה מלווה אותך במהלך כל החיים. במבט לאחור אני רואה את עצמי מתרסקת, אבל מצליחה לקום לאחר שקיבלתי הרבה מאוד עזרה חיצונית, והיום אני אומרת שצריך לתת את העזרה הזו לא רק למשפחות ולנשים השכולות, אלא לכל החברות והנערות הצעירות שנשארות לבד, לעזור להן לבחור בחיים, לצאת לדרך ובלי הדברים האלה אתה מתרסק".
אריה מאיר קסלר ז"ל
ב-1974, שנה לאחר שארי נהרג, נסעה אילה עם חברה לחו"ל. "ההתרסקות האמיתית שלי היתה כשחזרתי לארץ. אתה מגיע הביתה, נכנס למיטה ולא רוצה לצאת. בהתחלה אתה עובד באוטומט, אני אשת עשייה ולא יכולה לנוח ולהיות בחוסר מעש וכשחזרתי מחו"ל הבנתי שחזרתי לבית ריק ואין בו את האור והשמחה", היא מספרת ומוסיפה שבאותה תקופה הם התגוררו בראשון לציון. "עבדתי בבנק ואחרי שהתאפסתי על עצמי, אמרתי לעצמי שאין לי מה לעשות שם יותר, אני לא יכולה להמשיך את החיים שלי במקום הזה לבד וביקשתי העברה לתל אביב ושם הכרתי את בעלי אבי, בבנק".
את אבי הכירה אילה בשנת 1975 ושנתיים לאחר מכן הם נישאו. "הוריו של ארי קיבלו אותו בידיים פתוחות, תמיד שהם היו נוסעים לחו"ל הם היו קונים גם לו משהו קטן. המשפחה של ארי היתה חלק מהחיים שלי. זו היתה משפחה מאוד אצילית, הם היו חלק מהמשפחה שלי, היו בכל האירועים, בחתונה שלי, בברית של הבן שלי והיו חלק בלתי נפרד לאורך כל הדרך".
הילדים שלך מכירים את הפרק הזה בחייך?
"בוודאי, כמו שאמרתי הם היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי ומאד תמכו בשיקום חיי. הם תמיד הזמינו אותי והמשפחה של ארי שמרה על הקשר, זו היתה מערכת יחסים מאוד מיוחדת ואהבנו אחד את השני. לא פעם שאלתי את עצמי מה ארי היה רוצה ואין לי ספק שהוא היה רוצה שאני אבחר בחיים".
לפעמים את חושבת איך היו החיים שלך היום, אם ארי היה בחיים?
"תמיד יש את המחשבה הזו, זה משהו שאתה לא יכול להתנתק ממנו, במיוחד שלאחר מכן נולדים לך ילדים. אבל מצד שני לא התעסקתי בנושא של האלמנות, אף פעם לא נופפתי בדגל הזה. הייתי מקבלת הזמנות לאזכרות או נופשים ובחרתי לא להיות חלק מכך. הדבר היחיד שכן לקחתי בו חלק זה חלוקת המלגות בכל שנה סמוך ליום הזיכרון באוניברסיטת תל אביב שארי למד בה על שם אותם חיילים שנפלו".
"בשלוש השנים האחרונות עשיתי מה שלא עשיתי מאז שארי נהרג"
כאמור, במשך שנים רבות אילה היתה מנותקת מפעילויות של אלמנות צה"ל. לפני כשמונה שנים החזירו לאלמנות צה"ל שנישאו את הזכויות ואז התחילה גם לקבל עדכונים על הפעילויות. לפני כארבע שנים, לאחר שפרשה מהעבודה, החליטה שהיא רוצה להתנדב וכך נוצר הקשר עם הגוף של אלמנות צה"ל בכפר סבא, איתם גם יצאה למצעד החיים. "בשלוש השנים האחרונות עשיתי מה שלא עשיתי מאז שארי נהרג", היא מספרת. "הארגון בכפר סבא קיים המון שנים וקצת לפני שהצטרפתי היתה מחשבה על הפסקת פעילותו. הגעתי לפגישה שבה נכחה היו"רית הקודמת של הארגון שאמרה באותה פגישה שהיא שוקלת להפסיק את המימון של פעילות הסניף, מאחר והעשייה בו התדלדלה. במפגש פגשתי את מי שמפעילה את המקום וקבענו להיפגש והיא שילבה אותי מהר בפעילות הסניף ומאז אנחנו עובדות בשיתוף פעולה. אנחנו בונות מערך פעילות, טיולים בארץ, הרצאות ומפגשים בממוצע של פעם בחודש והרעיון הוא למשוך כמה שיותר נשים לפעילות בסניף", היא אומרת ומוסיפה שבימים אלה היא פועלת לפתוח סניף גם בהרצליה. "הסניף בהרצליה ממש בחיתולים. בשלב הראשון הפעילות של הסניפים תהיה משותפת. קבענו פגישה עם ראש עיריית הרצליה ואם תהיה היענות נפתח בהרצליה סניף נפרד. עכשיו אני מנסה לגייס עוד נשים מהרצליה שיעזרו לי להרים את המקום. אנחנו רוצות להעתיק את הפורמט של כפר סבא שהוא מאוד מוצלח".
אילה, שהגיעה להרצליה בשנות השמונים, מסבירה על פעילות הארגון. "צריך להבין שיש שני ארגונים, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וארגון יד לבנים שזה של ההורים והאחים השכולים. בכפר סבא אנחנו עובדים בשיתוף פעולה, עושים מפגשים משותפים ואנחנו רוצות שכמה שיותר אלמנות תגענה לפעילות וליידע אותן על כך" היא מסבירה. "לאורך השנים מעולם לא הוזמנתי לאירועים וטקסים של אלמנות צה"ל בהרצליה. ממה שהבנתי, בעירייה אין רשימה של אלמנות צה"ל שהגיעו לעיר לאחר שהבעל שלהם נהרג, אלא רק של מי שנפל בזמן שהתגורר בעיר ועכשיו אנחנו מרכזות את כל הרשימות ומתכוונות להעביר אותם לעירייה על מנת שכל הנשים יהיו מוזמנות לטקסים ולאירועים".
אלמנות צעירות מגיעות לפעילות שלכן?
"כמעט ולא. נשים צעירות יש להן בדרך כלל ילדים קטנים, הן עובדות ועסוקות ואצלנו רובן כבר מבוגרות ולא עובדות ויש להן זמן לבוא לטיולים ולפעילויות. אני הצטרפתי יחסית מאוחר ולוקח קצת זמן עד שאתה נפתח, עד שאתה יוצר לך קבוצה של נשים, קבוצה חברתית".
לקראת יום כיפור, יש איזה התרגשות מיוחדת אצלך?
"לא, התחושות הן בעיקר ביום הזיכרון. בשנים האחרונות צה"ל דואג שליד כל קבר יהיה חייל עבור מי שהמשפחות שלהם כבר לא בחיים וביום הזכרון אני עולה כל שנה להר הרצל. בשנים האחרונות זה נהיה עמוס והיו תקופות שהייתי נוסעת יום לפני או יום אחרי. אבי בעלי תמיד בא איתי ועולה איתי לקבר, התחושה שלי שאני צריכה להיות שם ביום הזה, עבור ארי".
