עידו ורעי קרטש. צילום באדיבות בית הספר
עידו ורעי קרטש. צילום באדיבות בית הספר

עידו קרטש ירד מנכסיו והתמכר לאלכוהול. בנו רעי עשה עליו סרט. ראיון משותף, וגם הסרט בפנים

העסקים שקרסו, ההתמכרות לאלכוהול, הגירושין, הגמילה, השיקום והדירה שנשרפה. בסרט גמר מרגש שיצר רעי קרטש ממגמת התקשורת בתיכון היובל בהרצליה, הוא חושף את סיפורו של אביו עידו ומבהיר: "אני לא מתבייש בשום דבר שאבא שלי עבר או עובר בחיים"

פורסם בתאריך: 19.6.20 08:15

בסוף הסרט הקצר שלו, כשרעי קרטש, תלמיד מגמת התקשורת בתיכון היובל בהרצליה, שואל את אביו עידו האם הוא מאושר, עונה לו האב בכנות: "היום אני לומד להיות מאושר מתוך איזו השקפה ש'הכל צריך לקרות'. מישהו לימד אותי משפט ש'האושר הוא הדרך אל האושר'. אנחנו תמיד רוצים להגיע למשהו. אבל בהגדרת אושר מספיק שאתה בדרך לשם וזה עושה אותך מאושר. יש בתקופה הזאת המון סיבות לא להיות מאושר והמון סיבות להיות מאושר. אלו החיים. זה לא טוב או רע. זו מציאות שהיא טוב ורע, וזה התמרון שאתה צריך לעשות. לשאוף לכמה שיותר מהטוב".

לתובנה המקסימה הזאת הצליח קרטש האב להגיע בגיל 51 לאחר שעלה גבוה מאוד בחייו ונפל לתחתית בגלל המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008. הוא גדל בהרצליה ואת גיל ההתבגרות העביר בחוף הים של העיר. לאחר שהתחתן פרח בעסקיו חובקי העולם אבל הפסיד את הרגעים החשובים בילדות של ילדיו. המשבר הכלכלי העולמי ריסק אותו והוא חזר ארצה עם הזנב מקופל בין הרגליים. ואז התחילו בעיות השתייה והגיעו גם הגירושים, מחלת האלצהיימר של אמו וחבל ההצלה שניתן לו כשנכנס לגמילה בתוכנית 12 הצעדים. אבל אז, דווקא כשהוא מסתכל פיכח על חייו לאחור, ההווה היכה בו שוב ושריפה כילתה את דירתו בעיר. ובכל זאת הוא לא מוותר על החיים ואפילו הקים הרכב מוזיקלי בו הוא הסולן. לא פלא שהבן, שמעריץ אותו ולדבריו "לא מתבייש בשום דבר שאבא שלי עבר או עובר בחיים", החליט לעשות עליו סרט.

"בהתחלה לא רציתי", מודה קרטש האב בראיון לצומת השרון. "לא פחדתי על עצמי אלא על איך זה יתקבל בסביבה של רעי, כי בכל זאת מדובר באבא שלו. היו לי חששות אם צריך להיחשף. יש סיפור קטן מאחורי זה. בתוכנית הגמילה '12 הצעדים', הצעד האחרון הוא 'להעביר את המסר', שזה כמו לתת מעצמך – התנדבות או משהו. לכן, כשסיימתי שם, התחלתי להתנדב במרכז הגמילה. הייתי עושה שם משמרת לילה פעם בשבוע. אבל היו לי חששות גם מזה. זו תוכנית שיש בה את כל סוגי האנשים וחששתי מהתמודדות עם אלימות. באחת המשמרות שלי התאבד בחור ומצאנו אותו תלוי בשדה בלילה. אמרתי לעצמי שקרה לי בדיוק מה שפחדתי ממנו. ואז יצא ממני המשפט שאני זוכר אותו היטב – אם אני רוצה להעביר מסר זה יהיה לבני נוער. לתפוס מישהו לפני שזה פגע בו. כנראה שאלוהים הביא את הדבר הזה לפתחי בדמות הסרט הזה של רעי. אז אמרתי שאלך עם זה עד הסוף".

לעובדת היותו מאומץ, אמו הפסיכולוגית ניגשה לדבריו בפתיחות. אבל דווקא הוא ואחיו, המאומץ אף הוא, הנהיגו מעין "קוד שתיקה". "היה לנו קשה עם זה", הוא נזכר, "חשפה את זה מורה בבית ספר יסודי. היא דיברה עם ההורים שלי והסיפור פרץ בבית הספר. גדלנו בנוף ים, שכונה די קטנה אז, ושנינו ראינו בזה סוג של כתם. אני זוכר שאומרים לי ולאחי, שאנחנו כאמור לא אחים ביולוגיים, 'איך אתם דומים', ותמיד היינו מחייכים בשקט ולא אומרים את האמת. השיחות האמתיות על האימוץ הגיעו בשנים מאוחרות, לקראת גיל 40. השיחות הכי טובות עם אמא, שהיא היום חולת אלצהיימר כבר כמה שנים, היו רגע לפני שהיא מאבדת את האפשרות לנהל שיחה בכלל".

בסרט חוזר קרטש למקומות בהם גדל בילדות, השדות ליד הבית וחוף סידנא עלי, והוא מתרפק על הימים בהם גילה את הגלישה בים, את המוזיקה ואת החלומות לנגן ולהצליח. אבל לחיים יש לפעמים תוכניות אחרות. אחרי שהקים משפחה כאמור, העסקים קרצו לו. "הייתי חלק ממיזם עם חברות קוסמטיקה רב לאומיות שעיקרו דאטה לשיווק. זה נתן לחברות הללו אפשרות לדעת איך מתנהל המותג בכל מקום שהוא משווק בו דרך עיבוד נתונים. חייתי על הקו ישראל-חו"ל. עבדתי בטורקיה שנתיים, ואז נפתחה בפני אפשרות לעשות את זה בארה"ב. הבנתי שזה הולך לקיים אותי ואת המשפחה. זה הלך אפילו יפה מאוד והתחלתי לקיים את החיים אחרת. ואז הגיע המשבר הגדול של שנת 2008 בארה"ב ונסגרו קווי האשראי ואני נשארתי עם סחורות. לא הייתי גדול מספיק לעבור שנתיים שלוש של שיקום ונאלצתי לחזור לישראל. הרגשתי שנפלתי מהשמיים בצלילה חופשית לקרקע. השתייה התחילה כמשהו שנראה טוב וכיף, ואת זה אני יודע לומר רק בדיעבד. יש דברים שאתה לא חושב שהם לא בסדר. המנהגים האלה מתחילים מ'פאן'. להבין מהו מכור ומהי התמכרות למדתי בתוכנית. לפני זה לא ראיתי את עצמי כזה".

כשחזר לישראל, שקע קרטש במרה שחורה. "במקביל לדאון שהייתי בו הייתה לי פציעה ברגל. קרעתי את גיד אכילס ובעצה של רופא נחשב לא עשיתי ניתוח. סבלתי מכאבים והלכתי חודשים ארוכים עם רגל מגובסת עד הירך. השילוב של מצבי הנפשי והעובדה שגם נכפה עלי לא לעשות שום דבר, גרם לי לשקוע במחשבות ובתחושה של כישלון. היה לי קשה להרגיש טוב. לחזור עם הזנב מקופל בין הרגליים זה לא פשוט. זה הוביל אותי לשתות יותר, בלי להרגיש".

האלכוהול, מסתבר, לא הזיק רק לקרט אלא גם לסביבה שלו. "זה מוציא ממך חוסר סבלנות. בתוכנית הגמילה קוראים לזה 'ריכוז עצמי'. אתה עסוק בעצמך. אתה התובע של עצמך, השופט של עצמך והתליין של עצמך. אתה כל השרשרת. והשתייה מרגישה כמו תרופה. זה מרגיע את הראש. הגלגלים מפסיקים להרעיש. אז אתה מייחס לזה משהו טוב וזו הטעות. ואז זה הופך להיות הרגל. אתה מתחיל לשתות בעשר בבוקר ועד הלילה. אני זוכר איך הסתכלתי על אנשים אלכוהוליסטים בילדות ויום אחד הפכתי לכזה בעצמי. וזה משפיע גם על המשפחה. הריספקט שיש היום לילדים שלי לאבא שלהם מבליט כמה לא היה להם טוב לפני כן. אני לא חושב שזה תענוג גדול, אפילו שיש מצב רוח טוב לאבא כי הוא שיכור ומתבדח. זה מוריד את הכבוד כלפי אבא. הכבוד כלפי חזר להם אחרי שהלכתי למרכז הגמילה".

את מנהל מרכז הגמילה הוא הכיר אישית. הוא משך אותו אליו ואף איפשר לו לגור בביתו. "אני לא אדם דתי, אבל מאוד מאמין", הוא אומר, "אני חושב שהנתיב הזה שעברתי הוא בדיוק מה שהייתי צריך לעבור. אז אני שלם עם כל מה שקרה, כולל הטעויות. זה לא שאני מטיף לצעירים 'תעשו כמוני', אלא שיעשו בדיוק הפוך. התמכרות לוכדת אותך. אתה לא מרגיש בזה. אתה מתעורר כשאתה בתוך המלכודת. מהבחינה הפיזית בגמילה הגוף מסתגל אחרי מספר שבועות אבל המענה של התוכנית עצמה הוא לא עבור המאבק הפיזי אלא הרוחני".

ואז הגיעו הגירושים של קרטש והשריפה שפרצה לפני כמה חודשים בדירתו בשל קצר חשמלי, למזלו בשעה שלא היה בבית. "המציאות לפני השריפה הייתה לא פשוטה", הוא אומר, "נסגרו לי חשבונות בבנק ובמהלך תהליך הגירושין, כשאני ואשתי סגרנו את ענייני המשכנתא, לא שמתי לב שהדירה לא מבוטחת. אז השריפה הזאת תפסה אותי לא רק בקטע של אי נוחות. אני לא יכול לשקם את זה. אני צריך כסף. השריפה זה משהו רע אבל אני חייב לומר שזה כמו אירוע מסיים לתקופה גרועה יותר. אולי אפילו היה בזה משהו מטהר. אולי אפשר מפה להתחיל הכל מחדש. לפני הרבה שנים, כשהייתי צעיר ובעסקים, עבד אצלי מישהו שעכשיו אני בגיל שלו. הוא פעם אמר לי 'יש מצבים בחיים שאתה מרגיש שיש לך יותר עבר מאשר עתיד'. הגעתי למקום בחיים שהבנתי למה הוא מתכוון".

עידו ורעי קרטש בצילומי הסרט

מאז הגמילה עברו כמעט שנתיים. לקרטש הרבה חלומות. לפני שנפל בעסקיו השקיע בשני סרטי קולנוע. האחד "מראות שבורות" בכיכובם של שירה האס ויפתח קליין שקיבל שלוש מועמדויות לפרסי אופיר. סרט נוסף עוד אמור לצאת בעתיד. קרטש עצמו למד בימוי ומודה שהיה רוצה לחזור לעסוק בתחום. בינתיים, מי שהתחיל לעסוק בבימוי הוא כאמור הבן רעי, שביים את הסרט על אביו יחד עם שני חבריו למגמה תומר שרף שערך את הסרט ורז עידה שצילם אותו (על סרטי הגמר הנוספים ועל הלימודים במגמה קראו בהרחבה בהמשך).

רעי, ספר על ההחלטה ללכת למגמת התקשורת.

"כשראיתי את הרשימות של המגמות ידעתי שתקשורת תהיה אחת מהן ובסוף זה היה רק תקשורת. יש בזה המון צדדים מעניינים בעיניי".

אילו רעיונות נוספים עלו לסרטים לפרויקט שלכם מלבד הסרט על אבא?

"עלה רעיון אחד לעשות סרט על קרוב משפחה של החברים שנהרג בתאונת אופנוע. אבל זה היה מסובך. הרעיון על אבא שלי עלה בשנה שעברה ולכן השנה החלטנו בסופו של דבר להוציא אותו לפועל".

ולמה היה לך חשוב לעשות סרט על אבא?

"אני חושב שהוא דמות ממש טובה לסרט, וסרט טוב. חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד לשתף פעולה אתו ויכול להיות מעניין איך דבר כזה יצא בסוף. היה לי קל להחליט שאני רוצה לדבר על זה. לאבא אולי פחות, אבל אני לא מתבייש בשום דבר שאבא שלי עבר או עובר בחיים. ההסתכלות שלו נותנת לי סיבה להיות גאה בזה אפילו. אבא שלי באמת מסתכל על הדברים בצורה מאוד אופטימית. זה כיף לראות מישהו שמסתכל על אבא שלי בהערצה כי הוא אופיטימי".

אולי רצית לעשות את הסרט כדי לפתור דברים ביניכם?

"בסרט אין דברים שלא יצא לי לשמוע לפני זה, אבל יש בסרט דברים שלא נכנסנו אליהם בעבר כי הייתי קטן ולא יכולתי להביע דעה. למשל, כשאבא היה בחו"ל הייתי ממש קטן ואני זוכר את התקופות האלה כמשהו לא קל. רק היום, בדיעבד, אני יודע לפרש את מה שהרגשתי אז".

שלא חווית את אבא בזמן אמת.

"יש נקודות מבאסות, אבל לזכותו יאמר שכשהוא היה שם הוא היה איתנו כל כולו. הוא כן היה אבא שחווה איתנו דברים. גם כשהוא שתה, וזה קרה כבר כשהייתי בחטיבה. אני לא הייתי מודע לזה שהוא שותה בכמויות כמו שהוא שתה באותו זמן. אבל כשהוא הגיע לטיפול הבנתי הכל. אז הוא לא נראה בן אדם שונה. הוא פשוט הגיע למסקנה עם עצמו שהוא מקבל החלטות לא טובות. מבחינתי הוא היה אותו אבא ולא שונה מעכשיו. בסוף, הסרט עצמו יצא מאוד מעניין ואבא שלי ענה על כל השאלות ולא חסך במילים".

עידו, הרגשת פעם צורך להתנצל בפני הילדים?

"בהחלט. אני הסברתי לרעי וגם לאחותו הגדולה שיש בי צורך להתנצל, לאו דווקא על שתיה אלא על הפספוס של הילדות שלהם. חסרה לי למשל המסיבה בגן שסיפרו לי שהאבות היו אבל אבא של רעי לא היה כי הוא לא היה בארץ. או בטקס שהבת שלי שרה בבית הספר ולא הייתי וכולם דיברו על זה. על הדברים האלה אני מצטער. לכולם היה אבא בקהל ולילדים שלי לא. הם בהחלט שילמו מחיר".

אתה חושב שהם סלחו לך?

"כשאגמור לסלוח לעצמי זה יהיה רלוונטי. אני חושב שהם בתהליך כמו שאני בתהליך. עכשיו אני יכול לתקן את זה תוך כדי תנועה. לשיחות שנעשו בעבר היה מקום, אבל הן לא הפתרון. צריך ללכת קדימה".

 

יציאה מהארון וחזרה בשאלה: קבלו את סרטי הגמר של תלמידי היובל

תלמידי מגמת התקשורת בתיכון היובל בהרצליה יגישו בקרוב את סרטי הגמר שיצרו כחלק מחובותיהם לקבלת ציון בגרות במקצוע. בשנים קודמות נערך אירוע להקרנת סרטי הגמר אך השנה, בגלל משבר הקורונה, ערב כזה, נכון לעכשיו, לא צפוי להתקיים.

כך או כך, יצרו השנה תלמידי המגמה עשרה סרטים במסגרת הלימודים. פרט לסרט על עידו קרטש עליו כתבנו בהרחבה, עסקו התלמידים גם בנושאים כמו יציאה מהארון בגיל מאוחר, הדילמה על חובת השירות בצבא, חזרה בשאלה וגם על מאבק תושבי שכונת נוף ים בהרצליה נגד תוכנית הבנייה הענקית המתוכננת בשטח תעש שמצפון לשכונה. במסגרת העבודה על הסרטים התחלקו התלמידים לקבוצות של שלושה, כשלכל אחד מהחברים בקבוצה תפקיד מוגדר – בימוי, צילום או עריכה.

"לימודי התקשורת בתיכון היובל בהרצליה כוללים שיעורים עיוניים ומעשיים", מסביר רכז המגמה, מוטי כהן, "בשיעורים העיוניים לומדים התלמידים על מודלים בתקשורת, מנתחים אירועים ולומדים מקרוב את עולמות המדיה. כך למשל הם עוסקים בניתוח חדשות, לומדים מה מסתתר מאחורי הפקות הריאליטי ומתרגלים לצרוך תקשורת בצורה מבוקרת וביקורתית. בשיעורים המעשיים לומדים התלמידים צילום, בימוי, עריכה והפקה. לאורך שנות הלימוד התלמידים מפיקים סרטים בקבוצות של שלושה תלמידים, ובכיתה י"ב הם מפיקים את סרט הגמר לבגרות ואלה הסרטים עליהם אתם קוראים בכתבה זו".

אהבה מאוחרת

בימוי: נויה גורן, צילום: אלה טיבן, עריכה: נועה בוז'ו

שרה ורחל חיו 60 שנה כנשים סטרייטיות. התחתנו, הביאו ילדים לעולם ואז, בגיל 60, החליטו לצאת מהארון, הכירו והפכו לזוג. בסרט הן מספרות על הקושי לחיות בשקר, על הוידוי בפני הילדים ועל האהבה שמצאו בגיל מאוחר.

נוער מוביל מנהיגות

בימוי: ירדן הרוש צילום: אנסטסיה קרשבסקי עריכה: ליאל צייחי

השוטר הקהילתי רוני עבדי מוביל בשכונת יד התשעה בהרצליה סדנה תחת הכותרת "נוער מוביל מנהיגות". בני נוער מהשכונה, וגם מהסביבה, רוכשים אצלו כלים נכונים להתמודדות עם מצבי משבר, כיצד להימנע מלהגיע למצבים כאלה, קצת על חוק וסדר ומקבלים הרבה אהבה ותמיכה.

 

מתגייסים

בימוי: קארין אזולאי צילום: רועי בכר עריכה: נועם אורן ואלינה איברגימוב

אלי קופלז, תלמידת י"ב, מתנגדת עקרונית להתגייס לצה"ל ומעדיפה שירות אלטרנטיבי. בדיונים סוערים בכיתה ובשיחות אישיות עם חברים צצה ועולה שוב חובת השירות בצבא, משתמטים מול מתגייסים וחובה מול רשות.

 

מחושך לאור

בימוי וצילום: קורל כהן עריכה: רומי אשכנזי

יעקב ורון התעוור בגיל מבוגר. למרות המגבלות וההסתגלות המאוחרת, ליעקב יש חיים מלאי עניין ותוכן והוא אף מתנדב ועוזר לאנשים הזקוקים לכך.

 

להציל את אפולוניה

בימוי: אלון חיימוביץ צילום: ניתאי אלפסה עריכה: יובל עיני

אלון כרמלי משכונת נוף ים בהרצליה עומד בראש מאבק של תושבים להציל את שטח אפולוניה (מפעל תעש לשעבר) מתכניות בנייה מפלצתיות שמאיימות על פיסת הטבע המרשימה.

 

החלום שמאחורי האדם

בימוי: עומר הפנר צילום: מילנה מורגה עריכה: אלינה איברגימוב

האנשים השקופים, כך אנו מכנים את אותם נותני שירות שאינם זוכים ליחס ראוי מהסובבים אותם. הסרט מנסה להכיר מקרוב נותני שירות כמו שומר בית הספר, נהג אוטובוס, מתדלק בתחנת דלק, עובד ניקיון בבית הספר. איך הם מרגישים בעבודה? איך מתייחס אליהם הציבור? מה החלומות שלהם?

 

שאלה של אמונה

בימוי: ענבר שבח צילום: עילאי יוחננוף עריכה: ליהי כהן

מזי ספיר גדלה כדתייה בשכונה חרדית בירושלים. בגיל 20 ברחה מהבית לתל אביב, יצאה בשאלה ופתחה מסלול חיים חדש. הסרט לוקח אותה לשכונת ילדותה 30 שנה לאחר שברחה ממנה ושומע ממנה על הדרך הארוכה והקשה מאז.

 

ג'ונה ועליזה

בימוי וצילום: גל זוסמן עריכה: בן סטור

עליזה היא אישה מבוגרת שנזקקת כעת למטפלת. גל, תלמיד המגמה שהוא נכדה, ביים סרט חסר פשרות על הכורח של ההזדקקות למטפלת ועל מטפלת מהפיליפינים שנמצאת איתה לצרכי פרנסה אבל הייתה מעדיפה לא להיות כאן.

 

עדן ושירה

בימוי: בת אל כהן צילום: לינוי צנעני עריכה: עמית רזבסקי

שירה, ילידת הרצליה ועדן, ילידת קיבוץ געש, הכירו בטינדר והתחתנו. אחותה של שירה, בת אל, תלמידת המגמה, מלווה את אחותה ובת זוגה מאז החתונה ולאורך שנת החיים הזוגית הראשונה שלהם.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות בהרצליה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו


אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר