מכל שלל עיסוקיו של טוני ריכלר, סטודנט שנה אחרונה לתואר ראשון בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, זה שנפגע באופן הקשה ביותר בשל הקורונה הוא זה שקשור לתחום הדיפלומטי. ריכלר, יליד ונצואלה ובוגר שלוש תוכניות שונות של הסוכנות היהודית, עוסק בתחום היחסים הבין לאומיים בין ישראל לאמריקה הלטינית ועוסק בהסברה ובשיפור התדמית של ישראל בחלק הזה של העולם. בדרך כלל הוא מתראיין בתחום בטלוויזיה ומארח משלחות מחו"ל, אבל לאור המשבר וביטול רוב הטיסות לארץ וממנה המשלחות בוטלו והעתיד כרגע לא ברור. "התחום הציבורי-דיפלומטי נפגע מאוד", הוא אומר לצומת השרון. "אבל אנחנו מתמודדים עם זה בכלים שיש לנו כרגע".
אבל הסיפור של ריכלר הוא מורכב ומעורר השראה הרבה יותר. הוא רווק בן 28, נולד בקראקס, בירת ונצואלה, לאבא צבי, מהנדס אלקטרוניקה, ולאמא נורמה (רות), אלוף משנה בצבא ונצואלה. הוא עלה ארצה לבדו בגיל 16 מבלי לדעת עברית ושירת כחייל בודד. אחותו הגדולה אילני עלתה בעקבותיו לפני ארבע שנים. כרגע מה שמחזיק אותו זו עבודתו כמאבטח בשגרירות ספרד, אבל זה לא מספיק לו משום שהוא גם תומך כלכלית בהוריו שחיים במדינה שנקלעה למשבר כלכלי חמור בגינו 90 אחוז מהתושבים ירדו אל מתחת לקו העוני והמדינה סובלת ממחסור חמור במוצרים בסיסיים. הוריו לא מסוגלים לחיות ללא העזרה הכלכלית שהוא מספק להם.
בילדותו, החיים בוונצואלה היו לדבריו מצוינים. אביו, יליד רומניה, ירד מישראל מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים. בונצואלה הכיר את אמו של ריכלר והם נישאו. "אני גדלתי בקהילה יהודית למשפחה מסורתית", מספר ריכלר. "למדתי בבית הספר הקהילתי היהודי עד גיל 15, ולמרות שאני אדם מאוד משפחתי כבר אז לא ראיתי לנכון להישאר בוונצואלה. נכשלתי בלימודים כי הייתי שובב ולא אהבתי ללמוד. לכן עשיתי את כיתה ט' פעמיים. אמרו לי שאני לא יכול להמשיך בבית הספר היהודי ועברתי לבית ספר אחר עם לא יהודים. הבנתי שאני מתנתק מהקשר היהודי והישראלי שלי ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני ממשיך ככה. שאלתי את אבא אם הוא יכול למצוא לי משהו בישראל. הוא יצר קשר עם תוכנית נעל"ה וככה עליתי לארץ לבד לארץ בגיל 16 בלי לדעת עברית או אנגלית. ידעתי רק ספרדית והייתה בי הרבה ציוניות".
לעזוב את המשפחה זה לא פשוט בגיל הזה. "הייתי מאוד קשור אליהם רגשית", הוא מסביר, "עד היום קשה להיות פה בלי המשפחה, אבל אתה מתרגל למצב ומשלים איתו. אני זוכר את עצמי בגיל 16 עם משברים נפשיים שחזרו כל כמה חודשים. לא בכיתי להורים כי לא רציתי להדאיג אותם. בכל זאת, לבכות להם ממרחק של 12 אלף קילומטר זה לא פייר. אבל יש לי בן דוד שספג את כל הבכי שלי פה. היו פערים גדולים של תרבות, אוכל וחברים. הייתי בפנימייה של דרום אמריקאים".
בסוף הוא הרשה לעצמו להתפרק כשאבא שלו הגיע לכאן לביקור אחרי חצי שהוא כבר היה בארץ. "זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מלראות אותו. אתה יודע, תמיד ראיתי בטלוויזיה אנשים בוכים כשהם פוגשים את המשפחה אחרי הרבה זמן שלא ראו אותם אבל אמרתי לעצמי בלב שהם מגזימים. אבל זה באמת היה ככה.
"בצבא היה אפילו קשה יותר כחייל בודד. קודם כל, אף אחד לא אמר לי מה זה אומר להתגייס. חקרתי בעצמי מה זו טירונות ומה זה אימון מתקדם, מה המצב הפיזי והנפשי שאני צריך להיות בו. התגייסתי לגולני שהוא כור היתוך גדול. כל ישראל שם – מזרחים, אשכנזים, עולים חדשים. היחס נוקשה והמשברים היו קשים. הייתה לי משפחה מארחת ולמזלי גרתי בקיבוץ ששם היו לי כמה חברים שאיתם עליתי ארצה. הם היו המשפחה שלי. אבל הייתי חוזר הביתה בסופי שבוע ואין ארוחות חמות מההורים, אף אחד לא מקבל אותך. בימי ראשון הייתי מקנא בחברים שהיו מספרים איך המשפחה קיבלה אותם בחום. הצבא אמנם שמר עלי, כולל מגורים ומשכורת, אבל זה נגמר כשהתחילו החיים עצמם. פתאום אין מפקדים ואין מש"קית ת"ש. אף אחד לא שמר עלי מפני מס הכנסה או מהביטוח לאומי, לא עזר לי להשיג עבודה. היו תוכניות של הסוכנות שעזרו לי להשתלב, אבל המצב שלי התחיל להיות קשה יותר כשההורים התחילו לבקש ממני כסף בגלל המצב בונצואלה. ההורים שלי גרושים ותמכתי בשניהם".
ובכל זאת, לא קל לפרנס הורים במשכורת סטודנט. "זו זכות גדולה, אבל זה קשה. ובכל זאת, יש לי את האפשרות לעשות את זה. אני לומד במקום שבו הרבה אנשים שלומדים בו הם ממעמד הביניים פלוס, עד לעשירון העליון. חלק גדול נתמכים על ידי ההורים שמשלמים להם על התואר, על הוצאות המחייה ועל הרכבים. אם הייתה לי אפשרות כזו גם אני הייתי מנצל אותה. אבל אצלי זה הפוך, אני תומך בהורים שלי. זכיתי בשלוש מלגות ומהמשכורת שאני מרוויח לפרנסתי אני לוקח נתח ומעביר להורים".
ספר על המשבר שם.
"בוונצואלה יש משבר כלכלי פוליטי עמוק. אפשר להגיד שהכלכלה קרסה. המשכורת היא שלושה דולרים לחודש והמחירים הם די מזעזעים. קילו בשר עולה דולר וחצי. המשטר הוא קומוניסטי-דיקטטורי ויש אמברגו כלכלי של ארה"ב. מדובר במדינה מוכת פשע ושחיתות ואנשים מתים שם ברעב".
למה ההורים לא עולים ארצה?
"אמא שלי מטפלת בסבא שלי וזה לא על הפרק. אבא שלי נשוי בשנית. הוא שוקל הרבה זמן לעלות אבל הוא יודע שכמהנדס בגיל 74 יהיה לו קשה למצוא פה תעסוקה. המחייה כאן יקרה והוא חושש שאני אקרוס מזה. הוא חושב עלי".
כיום ריכלר הוא "ספיקר", או כמו שהוא מכנה זאת "דובר נאומים" בסוכנות היהודית. "אני כותב נאומים ונואם אותם בעצמי. אני עושה את זה כבר ארבע שנים. לפרנסתי אני מאבטח בשגרירות ספרד, אבל אני גם מתעסק ביחסים בינלאומיים בין ישראל לאמריקה הלטינית. עשיתי פרויקטים עם משרד החוץ לשיפור התדמית של ישראל ברשת בספרדית. זה התפרסם בעמוד הרשמי של ישראל בספרדית. אני נמצא בקשר עם כל השגרירים של אמריקה הלטינית בישראל ומחזק את הקשר הדיפלומטי, המדיני וגם האקדמי. במקביל אני מסקר בתקשורת הישראלית והבינלאומית את המצב בוונצואלה, כלומר כותב מאמרים לעיתונות ומתראיין בטלוויזיה ויצא לי לייצג את FIDF (ידידי צה"ל בארה"ב) בארה"ב על מדים כחלק מתוכנית 'אימפקט', תוכנית מלגות לחיילים ולוחמים משוחררים".
התחום החברתי בוער בך.
"כן, אני מרגיש שהייתי עושה את זה בכל מקרה, גם אם הייתי נשאר בוונצואלה. זו הסיבה שהלכתי למקום שידעתי שיהיה לי קשה כלכלית אבל אקבל תמורה לכסף. אני אוהב את היכולת להשפיע לעזור ולשנות דברים לא טובים".
ואיך אתה מתפרנס עכשיו?
"חלק מהמשמרות שלי בעבודה קוצצו בגלל הקורונה. המשלחות שלי לחו"ל בוטלו ולא יודעים מה יהיה. אבל אני לא היחיד שסובל מהמצב. למזלי אני לא מובטל, כי אחרת לא יודע מה הייתי עושה. העבודה שלי, לשמור על שגרירויות, חיונית למשק (צוחק). זה המזל. כי יש אנשים בישראל שבאמת סובלים מהמשבר הזה".
טסת לוונצואלה מאז שעלית?
"טסתי חמש פעמים ב-11 שנה. בפעם אחרונה לפני שלוש שנים. אני לא חושב שאחזור לשם. כשהם ראו את הדרכון הישראלי הם עשו לי בעיות ביציאה. אני לא רוצה להתקרב לשם. זה מקום מסוכן עבורי ומסוכן בפני עצמו. בשנה שעברה הבאנו את ההורים ארצה כי אחותי התחתנה. אני מעדיף להביא אותם לפה ולא ההיפך. אולי זה עוד יקרה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
