הלינה בירנבאום וספרה "החיים כתקווה"
הלינה בירנבאום וספרה "החיים כתקווה"

המתנדבת שלקחה על עצמה משימה: למכור את ספריה של שורדת השואה מהרצליה

הלינה בירנבאום בת ה-91, אמו של יעקב גלעד, הדפיסה אלף עותקים מספרה "החיים כתקוה", המגולל את סיפור חייה בתקופת השואה. אבל הקורונה עצרה את ההרצאות שהיא מעבירה ואת מכירות הספרים, עד שמתנדבת אחת החליטה לעשות מעשה

פורסם בתאריך: 23.10.20 08:54

משבר הקורונה תפס את הלינה בירנבאום, שורדת שואה בת 91, בדיוק לאחר צאת הספר "מחפשת חיים אצל המתים", שמספר על חייה בזמן השואה ואחריה, בשפה הגרמנית. הסופרת, המשוררת והמתרגמת בירנבאום, שמספרת את סיפור חייה בתקופת השואה בפני קבוצות בארץ ובחו"ל, עוד הספיקה לבקר בברלין בינואר האחרון מיד לאחר צאת הספר ולהשיקו ואז שגרת החיים שלה נקטעה.

בירנבאום, שכתבה כמה ספרי פרוזה ושירה בפולנית ובעברית שתורגמו לשפות רבות, הדפיסה לפני פרוץ הקורונה גם אלף עותקים של ספרה "החיים כתקוה" בעברית, שמגולל את קורות חייה מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד תומה. אך עותקים אלה נותרו בביתה לאחר שהופסקו הרצאותיה בגלל הקורונה וכך גם מכירת הספרים לקהל שהגיע להרצאות.

הישועה הגיעה בזכות מתנדבת שבירנבאום הכירה לאחרונה דרך פרויקט שיזמה רכזת קהילת יוחנני הירוקה, דורין קלמן, שמחבר בין קשישי הקהילה לבין חברי קהילה אחרים. המתנדבת ששמעה כי בירנבאום היתה מאוד רוצה להמשיך למכור את ספריה הקימה קבוצת פייבוקס ייעודית שאליה יוכלו חברי הקהילה להעביר 50 שקלים ולרכוש את הספר "החיים כתקוה". הספרים שיירכשו יחולקו ביום שישי, 30.10, בגינת אשרמן. "שמעתי על היוזמה של הקהילה ליצור קשר עם קשישים שחלקם שורדי שואה", מספרת המתנדבת, "חיפשתי לעשות משהו טוב מעבר לעבודה, בית ומשפחה. זה לא דורש יותר מדי וזה יכול לשמח את שני הצדדים. סמוך לראש השנה נפגשנו בפעם הראשונה ושאלתי אותה אם יש משהו שאנחנו יכולים לעזור לה בו והיא סיפרה שבתקופה האחרונה היא לא מוכרת את הספרים שלה כי היא כבר לא מרצה והיא תמיד מכרה אותם אחרי ההרצאות שלה. אז לפני כשבוע וחצי החלטתי לעזור לה ולגייס את הקהילה של יוחנני הירוקה ופרסמתי גם לתושבים ברחבי הרצליה. הלינה מאוד התרגשה כשסיפרתי לה שמכרתי 100 עותקים של 'החיים כתקוה' שכתבה לפני כשישים שנה. היא אמרה שזה יעזור לה וזו תקופה מאוד קשה".

היכנסו כאן כדי לרכוש את הספר של הלינה בירנבאום

בירנבאום, שהיתה בת עשר בזמן שמלחמת העולם השנייה פרצה, עברה עם הוריה יעקב ופולה גרינשטיין ושני אחיה הגדולים – מאריק וחילק, מביתה שנשרף בשל הפצצות בוורשה לחדר שבו התגוררו כולם יחד בגטו ורשה. כשהחלו האקציות והמשלוחים למחנות ההשמדה הם עברו לגור בעליות גג ובמרתפים אך לרוע המזל אביה נתפס ונשלח לטרבלינקה. המשפחה עברה לבונקר שנבנה מתחת לגטו אך לרוע המזל נתפסה וגורשה למחנה הריכוז וההשמדה מיידנק, שבו נרצחה אמה. משם היא הגיעה עם גיסתה הלה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הלה נפטרה לאחר כמה חודשים ושם גילתה בירנבאום שנרצח גם אחיה חילק. היא נשלחה לצעדת המוות מאושוויץ שגם אותה שרדה ולאחר מכן היא הועברה למחנות העבודה רוונסבריק ונוישטט-גלבה.

"שרדתי כי הייתי חזקה והיה לי הרבה מזל", אומרת בירנבאום. "כשירדנו מרכבת המשא במיידנק אמא שלי הורידה נעלי עקב מאישה שמתה ואמרה לי לנעול", נזכרת בירנבאום, "אני הייתי כמעט עירומה לאחר שממש שכבתי מתחת לגופות שהיו בקרון וכמעט נחנקתי וגם איבדתי את נעלי בזמן שניסיתי לצאת מתחת לגופות. אמא הסבירה לי שעם הנעליים איראה יותר גבוהה ואוכל להגיד שאני בת 17 ולא בת 13 ואז ישלחו אותי לעבודה ולא יהרגו אותי כי הם לא צריכים ילדים. הרגליים ממש כאבו לי מהגופות שממש שכבו עלי ברכבת וידעתי שהם יורים באנשים שלא יכולים ללכת. אח שלי שבר לי את אחד העקבים ולפני שהספיק לשבור את השני הוא נשלח למקום שבו עשו סלקציה לגברים. אז נשארתי עם נעל אחת עם עקב ואחת עם מסמר שנשאר במקום העקב.

"הגענו למקלחות, אני הייתי עם בת דודה שלי שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים, הורדנו את הבגדים ונשארנו רק בנעליים. הרגליים כאבו לי כל כך שלא הסתכלתי על כלום ורק התרכזתי באיך לעשות עוד צעד שלא יראו שאני לא יכולה ללכת כי על זה יהרגו אותי. אחר כך היתה סלקציה במפקד ספירה שהיה כל בוקר וכל ערב ואני צלעתי ומי שצלע הלך למשאית ולגז. פתאום עצרה אותי גרמנייה ולא נתנה לי ללכת ואני לא הבנתי למה כי חייבים ללכת למפקד ואז היא ראתה שיש לי נעל אחת עם עקב ונעל אחת בלי אז היא חשבה שאני בסדר ואני הולכת כך רק בגלל הנעל ולא כי הייתי פצועה ברגל מהמסמר של העקב. בזכות זה שרדתי".

באושוויץ בירנבאום היתה ממש קרובה למוות כאשר נפגעה מכדור שנורה לעברה. "בתחילת ינואר 1945, כמה שבועות לפני שחרור אושוויץ, קראתי לחברה שלי שהצריף שלה היה קרוב לגדר התיל ופתאום הרגשתי חום ביד וכאב ואז שמעתי ירייה", היא מספרת, "אחד הנאצים ממגדל הפיקוח ירה בי וכיוון ללב שלי, לא ברור לי למה כי הייתי במקום שמותר לי להיות בו, והכדור עבר לי ארבע פעמים בגוף, בזרוע, ליד הלב, ליד הריאות ונעצר ליד עמוד השדרה ושם הוא נתקע. העצב שלי ביד שמאל נפגע והיד שלי היתה משותקת. אחרי יומיים הגיע רופא לראות אותי ושאל אותי מה היה וסיפרתי לו. הוא פקד להביא אותי לבית החולים שהיה במחנה של הגברים ולהוציא לי את הכדור. הוא הציל את חיי. בבית החולים הייתי שלושה שבועות והכרתי את האהבה הראשונה שלי – אברהם שהיה שם חובש. הייתי רק בת 15 והוא היה בן 24 והבטחנו שכשנצא מהמחנה נתחתן. לצערי זה לא קרה וכשחיפשתי אותו בכתובת שנתן לי, אחיו סיפרו לי שהוא חלה בטיפוס ומת מפני שהתנפל על אוכל".

לאחר סיום המלחמה ושחרור המחנות על ידי הרוסים היא חוזרת לוורשה ומוצאת שם את אחיה מארק. היא חוזרת ללימודים בתיכון וחוברת לשומר הצעיר. אחיה, שדאג ללמד אותה בשנים הראשונות למלחמה לקרוא ולכתוב, שולח אותה ללימודים בפריז, אך בירנבאום מורדת וחוברת לחבריה מהשומר הצעיר במרסיי ומשם הם עוברים ל"קיבוץ" בגרמניה, שם חוברים יחד כמה גרעינים מכמה ערים, בהן לובלין. בירנבאום מכירה שם את חיים שהגיע מלובלין ולימים יהיה בעלה. יחד הם עולים ארצה ועוברים כמה מקומות עד שב-1950 הם מגיעים להרצליה. הם היו יחד 68 שנים עד לפטירתו של חיים ב-2017. לשניים יש שני ילדים – אחד מהם הוא יעקב גלעד שהפיק את אלבומו של יהודה פוליקר "אפר ואבק" וכתב את שיר הנושא על אמא שלו. בירנבאום כתבה את השיר "פרחים ברוח" ותרגמה את השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה" של המשורר היהודי ולדיסלב שלנגל, שכתב אותו בגטו ורשה וגם שני השירים מופיעים באלבום.

בירנבאום לא תכננה להיות סופרת, משוררת או מתרגמת למרות אהבתה למילה הכתובה. בעקבות משפט אייכמן שהתקיים בישראל ב-1961 נחשפה בירנבאום לעדויות רבות של שורדי שואה. "הפריע לי שכל העדים סיפרו רק על המוות על כל צורותיו ולא על החיים שם. זה לא היה מספיק מה שהם סיפרו. אנחנו חיינו שם עד שמתנו. מה עם איך שחיינו בינתיים? איך שהרגשנו? איך הסתדרנו? אפילו דברים כמו לקבל מילה טובה או מנה של אוכל בלי שנבקש. אני חוויתי את האהבה הראשונה שלי שם, חוויתי את התבגרות הגוף שלי והפיכתי לאישה.

"התלוננתי בפני בעלי חיים שחסרים הסיפורים על החיים במחנה וזה ממש הטריד אותי ולא נתתי לו לישון בלילות, אז הוא אמר לי שאשב ואכתוב את הזיכרונות שלי משם. הייתי עקרת בית ואפילו לא עבדתי, מה לי וללכתוב ספר? יום אחד ב-1963 לקחתי בלוק מכתבים והתחלתי לכתוב וב-1967 יצא הספר שלי לאור בפולנית – "התקווה היא האחרונה שמתה", על ידי אחת ההוצאות הגדולות בפולין אז. מאז הוא לא יורד מהמדפים והוא נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר על השואה. ביד ושם לצערי לא התעניינו בספר שלי ולא רצו להוציא אותו במשך 17 שנה. בסוף הוצאתי אותו בהוצאה עצמית ב-1983 ומאז אני מדפיסה כל כמה זמן אלף עותקים ומוכרת. הוצאתי גם ספר שמספר על הקליטה שלי בארץ והחיים שלי עד מלחמת יום כיפור – 'חזרה לארץ האבות'".

בירנבאום, גם כיום בגילה המופלג, זוכרת את האירועים בחייה לפרטי פרטים וממשיכה לכתוב ולהוציא ספרי שירה שלה לאור בפולנית ובעברית. היא היתה מהראשונות לספר על קורות חייה בכיתתו של בנה כשזה לא היה מקובל ומאז לא הפסיקה עד שפרצה מגפת הקורונה. אך גם זו לא עצרה אותה וכיום היא ממשיכה להרצות בנושא באמצעות הזום. נכתבו על קורות חייה כמה ספרים בפולנית שתורגמו למספר שפות – גרמנית, איטלקית, ספרדית, אנגלית, יפנית ועוד, ורק לאחרונה תורגם ספר על חייה לגרמנית ואיטלקית. ב-2015 היא זכתה באות כבוד של ורשה על תרומתה לתיעוד ולהנצחת ההיסטוריה של גטו ורשה. עכשיו נותר רק לחכות לספר הבא שלה.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות בהרצליה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו


אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר