שלושה תושבי הרצליה, בהם אישה אחת, סיימו אתמול (רביעי) את קורס הטיס היוקרתי של חיל האוויר. השלושה הם סגן ת', שסיים את הקורס במגמת קרב, סגן ד', שסיים גם הוא את הקורס במגמת קרב וסגן ע' שסיימה את הקורס במגמת נתו"ם – נווטי תובלה ומכוננים.
סגן ע', בת 21, מתגוררת בהרצליה עם שני שותפים. היא נולדה בארץ ובגיל עשר עברה לבוסטון בגלל עבודתו של אביה והלימודים של אמה. כשבגרה עלתה ארצה דרך גרעין צבר, שנתיים אחרי עלייתה ארצה של אחותה. "התלבטתי אם לצאת לקולג' או להתגייס אבל בסוף התגייסתי כי הבנתי שאני יכולה לצאת לאוניברסיטה בכל שלב בחיים והיה לי מאוד חשוב לבוא ולתרום בצה"ל", היא אומרת.
לע' שלוש אחיות, אחת בת 23 שמשרתת כקצינת תכנון מבצעים של השייטת, אחרת בת 18 שלומדת בעיר הרטפורד שבקונטיקט ואחות נוספת בת 17. אמה עובדת בארגון ידידי צה"ל ואביה עוסק בניהול לקוחות בתחום ההייטק ובעברו שירת כנווט קרב בטייסת 102 בחצרים בתקופה שבה הפעילה את מטוסי הסקייהוק. חוץ מאחותה הגדולה, שאר המשפחה מתגוררת בארה"ב. "לא היינו כולנו ביחד כבר שנתיים וחצי", מספרת ע' שמתרגשת לקראת האיחוד המתכונן במסדר הכנפיים הקרוב.
ע' למדה בתיכון בארצות הברית בהרחבה מחול, ספרדית ומתמטיקה. כנערה לקחה חלק בתנועת הצופים בבוסטון, והיא מעידה על עצמה שהיא אוהבת לרקוד מחול מודרני, לרוץ, לשיר ולנגן בגיטרה. בסוף כיתה י"א יצאה לטייל ולהתנדב בדרום אמריקה, בשמונה מדינות שונות. "דחפתי את הלימודים לשלוש שנים במקום ארבע כדי לטייל מוקדם ולהתנדב עם חיות במקלטים כמו צבים, חזירים וקופים בדרום אמריקה", היא מספרת, "אני גם צמחונית, אני מאוד אוהבת חיות וחשוב היה לי לתרום בתחום הזה".
סגן ע'. צילום דובר צה"ל
חלמת להיות אשת צוות אוויר כשתהיי גדולה?
"החלום שלי בתור ילדה היה להיות וטרינרית או מנתחת. אמנם שמעתי הרבה על התפקיד מאבא שלי שגם הוא היה איש צוות אוויר, אבל זה לא היה חלום ילדות עבורי. מצד שני, ידעתי שאם אני באה ועולה לארץ אני מגיעה לקורס טיס ולא לשום מקום אחר. רק המקצוע הזה עניין אותי ולא רציתי משהו אחר. למרות זאת, לקח לי הרבה זמן להבין אם אני באמת רוצה את זה. הוסבתי כבר בשלב המכין של הקורס להיות מכוננת, מאוד רציתי לסיים את שלב הבסיסי הקרקעי כדי להגיע לשלב הראשוני ולראות אם אני מצליחה לעבור את הצ'קים. כשעברתי הבנתי שיש לי פוטנציאל לזה והתחלתי להתחבר לזה יותר".
ואיך את מסכמת את הקורס?
"זה אחד הדברים הכי מאתגרים שאפשר לעבור, משהו שנותן לך לחוות טווח עצום של חוויות, לתרום תרומה גדולה, לשרת המון זמן ובעיקר זו הרגשה מדהימה לטוס. מבחינה חברתית כולנו חברים מאוד מאוד טובים והחברים הם הסיבה העיקרית שנהנתי בקורס. זה הכי כיף בעולם. בתואר כולנו היינו יחד וזה היה תענוג. זה מקום מדהים להכיר בו חברים חדשים. יש לי חברים הכי טובים שהכרתי כבר בשלב המכין ויש כאלו שהכרתי בשנת השכלה. אנחנו 24/7 ביחד".
מה את חושבת על שילוב של נשים ביחידות לוחמות?
"אני מאמינה בזה מאוד. זה משפר את הקבוצה כשיש שילוב של נשים וגברים. בארה"ב כל היחידות המעורבות הן יחידות יותר חזקות וטובות".
סגן ת', בן 21, מסיים כאמור את הקורס במגמת קרב ויהיה טייס קרב. הוא מתגורר בהרצליה עם משפחתו. יש לו אחות גדולה בת 35 ואח גדול בן 30. אמו בכירה במערכת הביטחון ואביו עובד בכיר בתעשייה הביטחונית. סבו, ניצול שואה, היה בכיר באגף הבינוי של משרד הביטחון ותרם לפרויקטים רבים של גף הבינוי בחיל האוויר.
"תמיד חלמתי להיות טייס. אני לא זוכר בדיוק איך זה התחיל, אבל אני כן זוכר שאחרי התאונה של אילן רמון התרגשתי לראות כמה אנשים העריכו אותו ואת המקצוע שלו", הוא מספר, "זה כל כך נגע בי שכשהייתי קטן החלטתי לשלוח מכתב לבת שלו. הבחירה בקורס טיס הייתה חלום ילדות בשבילי. תמיד רציתי לעשות משהו מעניין ומאתגר ולמצות את זה, רציתי לנסות אפילו בשביל ליהנות מהדרך. בשלב הצ'קים נפלה עלי ההבנה שאני בן 18 ומטיס מטוס. בשלב הראשוני, שבו מתחילים לטוס, התחלתי להתאהב במקצוע הטיסה. אז גם הבנתי את הצורך בהפרדה בין ההצלחה לבין ההנאה מהטיסה. גם אם לא הצלחתי או לא עשיתי הכי טוב כמו שרציתי, נהנתי מחווית הטיסה".
סגן ת. צילום דובר צה"ל
איך היה בקורס מבחינה חברתית?
"הקורס מורכב מקבוצות שגם משתנות וגם מצטמצמות עם הזמן, מה שיוצר דינמיקה מעניינת. האדם בקורס נמצא בתחרות מול אחרים אבל הדרך היחידה שלו להשיג אותם היא לעשות את הטוב ביותר שלו, כך שהקבוצה מאוד מקדמת את היחיד. כשהיה לי קשה בקורס פניתי בעיקר למשפחה ולחברים בקורס. חברים בקורס יותר מבינים וחווים את אותן חוויות ויכולים לתת דעה על המצב. בכל מקרה, שלוש השנים בקורס היו מאתגרות, מעניינות, כיפיות ומטורפות. כל פעם שחזרתי הביתה היו לי סיפורים חדשים לספר. אני מרגיש שהתחלתי את הקורס לפני יומיים אבל גם לפני 20 שנה".
סגן ד', בן 22, מסיים גם הוא את הקורס במגמת קרב ויהיה טייס קרב. הוא התגורר כל חייו באחד היישובים במועצה האזורית דרום השרון וכיום מתגורר עם משפחתו בהרצליה. אביו מנהל כספים ואמו עובדת בכירה בחברה ליצור בדיקות קורונה. יש לו שני אחים – הגדול בן 27, השתחרר השנה כחובל והקטן משרת בצוות הטכני של מערך כטמ"ם (כלי טיס מאוייש מרחוק). ד' למד בתיכון מדעי המחשב ופיזיקה, ולפני הקורס השלים תואר במדעי המחשב. הוא גם אוהב גלישת גלים, כמו כל משפחתו, ולנגן בפסנתר.
תמיד חלמת להגיע לקורס טיס?
"לא. התלבטתי בין מודיעין לקורס טיס. כשהגעתי בסוף לקורס שמחתי על המקום שאליו הגעתי ונהנתי מאוד מהחברים ומהטיסות. השלב שבו הבנתי שאני באמת רוצה להיות איש צוות אוויר היה בשלב הראשוני של הקורס. מאוד נהנתי מהטיסה, מהיומיום, מהאווירה של הטייסת, דבר שלא קורה בדרך כלל".
יש תחרות גדולה בין הצוערים בקורס?
"כן כי כולם רוצים להיות הכי טובים. אבל מבחינה חברתית הקורס מאוד מגובש. גם אחרי שבועות שבהם כל הקורס ביחד, כשאנחנו חוזרים הביתה לסוף שבוע אנחנו נפגשים".
סגן ד'. צילום דובר צה"ל
ואיפה היו הקשיים?
"השלב הבסיסי היה מאתגר, בעיקר השלב הפיזי, אבל בסוף כל הקשיים הפכו לחוויות כי כל חוויה זה קושי שעברנו. גם בשלב ההשכלה היה קושי כי זה היה השלב שבו היינו אמורים לצאת הכי הרבה הביתה ובגלל הקורונה סגרנו הרבה זמן בבסיס".
חוויה שאתה זוכר במיוחד?
"הניווט לבד הוא חוויה שזכורה לי במיוחד. בזמן הניווט, כשטיפסתי על אחד ההרים בדרך, הגעתי לפסגה ואחריה ראיתי פסגה נוספת. התעייפתי ועצרתי לרגע לנוח ואז ראיתי את חברי הטוב סגן ר'. התחבקנו, עשינו את העלייה הנוספת יחד, והקושי הפך לחוויה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
