מימין דבי טובמן ורב"ט דניאל גרינברג. צילום דובר צה"ל
מימין דבי טובמן ורב"ט דניאל גרינברג. צילום דובר צה"ל

בית הלוחמות: החיילות הבודדות דניאל גרינברג ודבי טובמן חולקות דירה בהרצליה

דניאל גרינברג, חובשת קרבית, הגיעה מצפון קרוליינה. דבי טובמן עלתה משבדיה והתגייסה לגדוד אריות הירדן. השתיים נפגשו בדירה השותפים בהרצליה

פורסם בתאריך: 16.7.17 15:30

רב"ט דניאל גרינברג בת 23 מהרצליה משרתת בצה"ל כחובשת קרבית ומדריכת חולייה פיקודית בעוטף עזה. גרינברג עלתה לארץ לפני כשנתיים, כחיילת בודדה מצפון קרוליינה, וכשעלתה התגוררה במשך שנה בקיבוץ מגן דרום עד שהחליטה לעבור לחיות בעיר מרכזית. "הרצליה מאוד יפה, הרבה אנשים מהגרעין שלי עברו אליה. רציתי להכיר את מרכז הארץ ולשנות אווירה מהחיים בקיבוץ", היא מסבירה מדוע בחרה לעבור לגור בעיר.

היא חיפשה דירת שותפים בהרצליה בקבוצות פייסבוק ונתקלה במודעה שנראתה לה מתאימה. רק מאוחר יותר, כשדיברה עם מפרסמת המודעה, גילתה ולשמחתה שמדובר בדירה שבה מתגוררים חיילים בודדים נוספים. "באמצעות הפייסבוק ראינו שיש לנו חבר משותף מגרעין צבר, ואז כשדיברנו על כך במסנג'ר הבנו שכולנו חיילים בודדים", מספרת גרינברג.

וכך, במפגש הראשון שנערך בדירה בהרצליה, פגשה גרינברג את סמל דבי טובמן, בת 22, לוחמת בגדוד אריות הירדן ואת השותף הנוסף לדירה, שגם הוא חייל בודד משוחרר. "זה יתרון לחיות עם חיילים בודדים נוספים, גם בזכות הפן החברתי וגם בזכות הפן הכלכלי", אומרת גרינברג, "חוץ מזה, כיף לחזור הביתה כשיש עם מי לדבר. מבחינתנו יש בהגעה הביתה סוג של שינוי תרבותי, כי כשאנחנו מגיעים אנחנו מתנתקים מהאווירה שיש בצבא, שם כולם ישראלים", אומרת גרינברג.

טובמן, שעלתה לארץ משוודיה, החליטה להתגייס מיד בתום הלימודים בתיכון. "החברים לכיתה צחקו עלי", היא נזכרת, "לא הבינו למה אני רוצה לעשות את זה כשבמדינת ישראל יש כל הזמן אירועי טרור, אבל הם פשוט לא באמת מכירים ומודעים למה שקורה כאן".
כשהגיעה לארץ, נרשמה ללימודים באולפן, שם התחברה עם השותף השלישי לדירה. "חיפשנו יחד דירה ומיד כשמצאנו את הדירה בה אנחנו חיים היום בהרצליה, פרסמתי מודעה לחיפוש שותף שלישי, וכך הכרנו את דניאל".

גם טובמן וגם גרינברג מספרות שעלו לארץ מתוך תחושת ציונות ומתארות את העלייה והגיוס לצבא כסוג של חלום שהיה עליהן להגשים. "גדלתי בבית מאוד ציוני ורציתי להכיר את הארץ טוב יותר", מספרת גרינברג. הדבר הוביל אותה להגיע לישראל בגיל 18, במסגרת תוכנית מטעם תנועת הנוער הציונית "יהודה הצעיר", אחת מתנועות הנוער הציוניות הגדולות בצפון אמריקה, "ידעתי מגיל קטן שאשתתף בתכנית הזו. מלבד לימודי עברית ולימודים על ההיסטוריה של ארץ ישראל, התנדבתי במד"א כפרמדיקית, מה שהוביל לתפקיד הצבאי כיום".

לאחר שנה בתנועת הנוער, החליטה גרינברג לקחת את האהבה לארץ צעד קדימה, ולפני שנתיים החליטה לעלות לישראל. "לקח לי זמן להגיע להחלטה הזו", היא משחזרת, "כשהייתי ביהודה הצעיר עלה הרעיון בעקבות היכרות עם חברה, שהחליטה לעלות לארץ ולהתגייס. באותו זמן לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לשרת בצבא או רק לקבל אזרחות. כשחזרתי לארצות הברית למדתי תואר ראשון ברפואת חירום במשך שנתיים, אבל כל יום חשבתי על ישראל. התגעגעתי ולכן בחרתי לעלות ארצה ולהתגייס".

טובמן מספרת שרצתה להתגייס לצה"ל כבר כשהיתה בת 12. "אבא שלי תמיד דיבר על הארץ ועל כך שאנחנו צריכים לעלות לכאן", היא מספרת, "בפעם הראשונה הגעתי לישראל דרך פרויקט 'תגלית' עם הכיתה, ומאז כל קיץ חזרתי עם חברים או עם המשפחה. יותר כיף פה, לדעתי, ופתוח יותר ליהודים, מכיוון שזו מדינה יהודית. ישראל שונה מאוד מהמדינה ממנה אני מגיעה. התרבות, האנשים, האופן שבו לא עומדים פה בתור ובשוודיה חייבים לעמוד, דבר שלקח לי זמן להתרגל אליו. אני אוהבת את זה שהאנשים פה פתוחים יותר".

דבי טובמן. צילום דובר צה"ל

דבי טובמן. צילום דובר צה"ל

לפני כשלוש וחצי שנים הגיעה טובמן לארץ כתיירת, ונרשמה ללימודים באולפן. לאחר מכן החליטה לעשות עלייה, הצטרפה ל'גרעין צבר' והתגייסה יחד עם הגרעין לצה"ל. "עשינו את הצו הראשון יחד, כל הגרעין. כששאלו אותי איפה אני רוצה לשרת, עניתי שאני רוצה להיות לוחמת. הרגשתי שאם כבר אני עושה צבא, אני רוצה לעשות את התפקיד המשמעותי ביותר".

לצד האהבה הגדולה לארץ ולמוטיבציה הגדולה לשרת בצה"ל, בטירונות נתקלו שתיהן בקשיים לא מעטים. "בטירונות לא הבנתי כלום כי לא הבנתי את העברית, אז פשוט הלכתי אחרי כולם ועשיתי מה שכולם עשו", מספרת טובמן, "לא היו לי חברים בגלל השפה, והייתי בוכה המון ומתקשרת לאחי הבכור, שחווה גם הוא את הגיוס לצה"ל. הוא היה מרגיע אותי ואומר לי שהקשיים יעברו ושיהיה בסדר. מפקד המחלקה שלי היה יושב איתי אחרי כל שיעור ומסביר לי בעברית פשוטה או באנגלית מה נאמר. בהתחלה לא הכרתי אפילו את המילה 'נשק', אבל שאלתי המון שאלות, שאלתי על כל מילה שבה נתקלתי והיום אני עדיין לא יכולה לקרוא ספר, אבל העברית השתפרה בצורה משמעותית".
גרינברג מספרת שכשהגיעה למיונים בצו הראשון נאמר לה שהעברית שלה לא מספיק טובה בשביל לנהל חובשים. גם היא מספרת שכחיילת בודדה חוותה קושי בתהליך ההסתגלות, וכי תחושת העצמאות הפכה עוצמתית מיום ליום. "זה מתחיל בעניינים בירוקרטיים, דברים שחיילים בארץ לא צריכים להתמודד איתם כי ההורים נמצאים כדי לעזור", היא אומרת, "אין אהבה כמו אהבה של הורים. הם נתנו בשבילי הכל, בכל מקום ובכל זמן, גם באמצע הלילה, והיום אין לי את זה".

דניאל גרינברג. צילום דובר צה"ל

דניאל גרינברג. צילום דובר צה"ל

למרות הקשיים שחוותה בגיוס, גרינברג מעידה על אהבתה לתפקידה כחובשת וכמדריכה. "כחובשת יוצא לי בעיקר לתרגל מצבים שעלולים לקרות במציאות. אנחנו יושבים בגבול עזה, ונמצאים כל הזמן בכוננות, כדי להיות מוכנים ברגע האמת. בנוסף, החוויה כמדריכה גם היא משמעותית. אני מעבירה קורסי ריענון לחובשים שלא תרגלו כבר שנה את מה שמצופה מהם לעשות בשטח. האחריות שלי היא לבדוק שהם יוצאים מהקורס כשירים". גרינברג מכשירה גם אזרחים ואנשי מילואים במסגרת תפקידה כמדריכה. "לפני שבועיים הדרכתי חטיבה של אנשי מילואים שגרים בקיבוצים ומתפקדים ככוננים. הם לא ידעו איך לעצור דימומים עד הקורס, והיום אני יודעת שאם יקרה משהו בקיבוץ הם יידעו לתפקד".

טובמן אומרת שלא הייתה מוותרת על חווית השירות בה בחרה. "אני עדיין ממש מתלהבת מכך שיש ברשותי נשק, כי זה מקנה לי את התחושה, שאני יכולה להגן על עצמי ועל הסביבה שלי. בעיקר אני שמחה שהתגייסתי בגלל כל החברות שהכרתי. כמעט בכל סוף שבוע אנחנו נפגשות, הן מגיעות אלי או שאני מתארחת אצלן. ממש התבגרתי. אני כבר רגילה לחיות לבד ולהיות עצמאית. בעקבות השירות אני מרגישה שלכל בעיה שתעלה בפני, אני אוכל למצוא לה פתרון".

 

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר