בובות למען הילדים החולים. דבורה שרייבר, בת 85, שורדת שואה תושבת כפר סבא, מקדישה את חייה בשנים האחרונות לשיתוף סיפור ההישרדות שלה כילדה בשואה. בדרך הייחודית לה, היא נעזרת בבובות עבודות ידה, עוברת בין בתי ספר ומעבירה את סיפור החיים האישי שלה. בנוסף, גמלה בלבה ההחלטה למסור את הבובות המיוחדות ולתרום אותן למחלקות האונקולוגיות בבתי חולים שונים, ובכך להעלות חיוך ולשמח את הילדים המאושפזים. לכל בובה כזו מצרפת דבורה פתק עם כיתוב קצר לזכר הילדים שנספו בשואה ולמען הילדים שיקלטו ויחבקו אותן בבית החולים.
שרייבר, שמתמודדת עם ראייה חלשה ביותר, מתקשה בשמיעה ומתניידת בהליכון, אינה מוותרת על הפרויקט החשוב. כמי שעברה את ילדותה בעיקר בהישרדות וללא בובות משחק, היא מבקשת להעניק לילדים מעט אופטימיות ובת צחוק. "אני תופרת הרבה שנים כבר, ומוסרת בובות לבתי חולים במחלקות אונקולוגיות לילדים חולי סרטן", מספרת דבורה, "הבובות האלה הן המצאה שלי. אני תופרת שנים רבות, מתוך מטרה להעלות להם חיוך על הפנים. לא היו לי בובות בילדותי, הייתי עסוקה בהישרדות".
פרויקט הבובות של דבורה שרייבר, צילום באדיבות המשפחה
עד לפני הקורונה, עוד הספיקה התופרת הכפר סבאית להופיע ולהרצות בבתי ספר בעיר, אולם מאז פרוץ הקורונה היא ממעטת להגיע. "אני הדור האחרון שיכול עוד לספר את הסיפור שלי, אחריי כבר לא יהיה", היא אומרת. "אני רואה בכך חובה לספר לדורות הבאים. זה סיפור חיים, ילדות אחרת מילדים רגילים. אני לוקחת איתי את אחת הבובות מהאוסף ודרכה מספרת את הסיפור. החיים לא שווים ללא העשייה הזאת".
אוסף הבובות הנוכחי של דבורה מונה 10 בובות, בעיניה התרומות שלהן הן סוג של שליחות: "אלו בובות מיוחדות, זה האוסף האחרון שלי. הן עשויות מחומר מיוחד ולא נעשו כאלה בעבר, בובות רכות מאוד, גדולות, בגודל של תינוק. יש לי מטרה מיוחדת והגעתי למחשבה שאני צריכה לעשות את התרומות האלה, הרי אני לא נהיית יותר צעירה, אני רוצה לראות ילדים מחייכים, שנהנים ומחבקים בובות. הספקתי למסור את הבובות בבתי חולים כמו הדסה עין כרם ותל השומר, אני נעזרת ברופאת עיניים שמטפלת בי ונוסעת איתה לבתי החולים".
גם לקות הראייה של דבורה לא עוצרת אותה. דבורה מסבירה: "אני כמעט עיוורת, יש לי 15% ראייה בלבד ועדיין מצליחה לתפור. הרופא שמטפל בי כולו מתפעל ואומר שזה פלא, הוא לא מבין איך אני מצליחה. אני רואה נקודתית, אין לי שדה ראייה וגם השמיעה שלי חלשה מאוד".
רוצים להישאר מעודכנים?
בימים אלה היא מסיימת לתפור את הבובה העשירית והאחרונה באוסף הנוכחי. "קשה לי לאמוד כמה זמן אורכת הכנת כל בובה, כי במהלך העבודה אני מתחילה להכין בובה נוספת כבר. יש בכוונתי להתחיל להכין בובות חדשות, יש ברשותי את חומר הגלם הנדרש".
במשפחתה של דבורה מציינים כי היא פיתחה מין פטנט ייחודי לה בעיצוב ובתפירת הבובות. הם מדגישים כי החלה לתפור אותן עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת, במקביל לעבודתה בטיפת חלב בהרצליה. בתה, עתליה, סיפרה: "מדובר בבובות רכות במיוחד ובמהלך השנים היא הלבישה אותן בבגדי תינוקות, כדי שיידמו ככל הניתן לתינוקות. 10 בובות יימסרו לבית חולים, ואחת נוספת תהווה מודל, דוגמה. אמא שלי כמעט עיוורת לחלוטין, הלכה ואיבדה את הראייה במהלך השנים כתוצאה ממחלה, שלקתה בה בזמן השואה, וכן בקושי שומעת, ובכל זאת ממשיכה להעביר את מסריה לדור הבא וממשיכה בעשייה".
# # #
אביה של דבורה נפצע קשה בשדה הקרב במלחמת העולם השנייה ומת מפצעיו ב-6.5.1945. לפני כשנה היא סגרה מעגל עם ספר פרי עטה שראה אור בשם – 'למצוא את אבא'. מעבר לסיפור הישרדותה וסיפור גבורתו, בספר מספרת דבורה את הסיפור המופלא בסגנון בלשי אודות חיפושיה בניסיון להתחקות אחר גורלו, ומציאת מקום קבורתו כעבור 66 שנים. "זה ספר יקר ללבי ומאוד חשוב. באחת ההזדמנויות אבא שלי הבטיח לי שהוא יחזור ולא חזר. רציתי לדעת למה הוא לא קיים את ההבטחה שלו. ב-2011 מצאתי את הקבר שלו בפוזנן שבפולין, לאחר חיפושים רבים, ומאז אני מקפידה לבקר את קברו לפחות פעם בשנה. הוא קיבל מדליית עוז בזכות מבצע שהיה שותף לו במלחמת העולם השנייה. יומיים לפני תום המלחמה הוא נפטר", היא אומרת בכאב.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
