סמ"ר גל רודובסקי ז"ל, צילום באדיבות המשפחה
סמ"ר גל רודובסקי ז"ל, צילום באדיבות המשפחה

"הכל בלעדיך ואתה חסר" | חן פינק כותבת לאחיה סמ"ר גל רודובסקי ז"ל שנהרג באסון השייטת בלבנון

מכתב מצמרר לאח שנהרג: "אני מדמיינת אותך לפעמים בא מולי במדרגות. ובכל התמונות האלה אתה נראה אותו דבר, בן 20, חסון, מחויך ויפה תואר"

פורסם בתאריך: 25.4.23 07:10

לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כותבת חן פינק מכתב אישי ומרגש לאחיה, סמ"ר גל רודובסקי ז"ל מהרצליה, שנהרג באסון השייטת בלבנון בספטמבר 1997.

גל, אחי האהוב,

בוקר יום שישי, 5.9.1997, אני חיילת בת 18, נמצאת בקצרין, רחוק מהבית. דפיקה בדלת. פותחת את הדלת. אנשים עם מדים נכנסים לדירה, אחד מהם שם יד על כתפי ושואל "את אחות של גל?". אני עונה בחיוב. והוא: "גל אחיך נהרג בפעולה בלבנון". משפט שסיים את החיים כפי שהיו לנו – שני הורים נפלאים, אתה, אני טל ושי. נתנו לי לדבר עם אמא בטלפון. אמא, עם האצבעות המלטפות והנעימות, שתמיד ידעה לאזן ולהרגיע אמרה: "אל תיבהלי יש פה הרבה אנשים".

באותו יום התחלתי מסע חדש, את החיים בלעדיך. הגיעו אלינו הביתה בשבעה ואמרו לי "תהיי חזקה בשביל ההורים". ומה עם להיות חזקה בשבילי?. לאחר שירות קצר בנח"ל החלטתי לעבור לשרת בשייטת כדי להכיר אותך טוב יותר. הרי אומרים "אנשי השייטת אנשי הדממה", ואתה היית איש דממה. אמא אמרה שתמיד צריך היה לדובב אותך. גם בשיחה בינינו אמרתי לך שאתה לא משתף מספיק. אז הגעתי לבסיס השייטת בעתלית, והלכתי בשבילים שבהם צעדת, אכלתי בחדר האוכל שאתה אכלת, דיברתי עם החברים שלך, ראיתי אותם, בלעדיך. לא הבנתי אז איך העולם כמנהגו נוהג כשאתה לא כאן, לא הבנתי איך אנשים צוחקים ונוהגים כרגיל, כשאני מבפנים מתפוצצת.

זה היה קשה, אבל הרגשתי שזה הכרחי, ואתה הרי כתבת ביום הגיוס על הארון בחדרך "לא פורש", ואמרת ש"קשה יש רק בלחם". הימים עברו, השתחררתי מהצבא, ובניגוד לחברים שנסעו לטיול בחו"ל אני נשארתי, כדי להיות עם המשפחה. ואיכשהו החיים ממשיכים, בניגוד למה שחשבתי. בקידוש בימי שישי השארנו לך צלחת במקום הקבוע לך. כי איך אפשר פתאום לא לשים צלחת? והחדר שלך נשאר "החדר של גל", למרות שהיה במשך הזמן גם החדר שלי, ולאחר מכן החדר של טל וגם החדר של שי. והחיים ממשיכים, לימודים באוניברסיטה, חתונה, ילדים, ארוחות משפחתיות,  וגם הפרידה הנוראית מאמא שנפטרה לפני 12 שנים, הכל בלעדיך ואתה חסר.

גם בדברים הקטנים בחיי היום יום אתה חסר. כשאני שומעת שיר שאהבת אני מדמיינת איך אתה שר או רוקד, כשאני רואה משחק כדורגל בטלוויזיה אני מדמיינת אותך צועק, ונזכרת בפוסטרים שהיו לנו בחדר כשהיינו ילדים, וכשאני רואה מישהו רץ אני נזכרת בך רץ מיוזע, וכמובן התיכון בו אני מלמדת, שבו שנינו למדנו ועדיין מלמדים שם מורים שהכירו אותך, מזכיר לי אותך מדי יום ואני מדמיינת אותך לפעמים בא מולי במדרגות. ובכל התמונות האלה אתה נראה אותו דבר, בן 20, חסון, מחויך ויפה תואר.

ואז, כשאני רואה את חבריך, בני גילך, אני גם חושבת מה פספסת, אהבה גדולה, חיי משפחה, לימודים, עבודה ובילויים – חיים שלמים! וגם היום, 26 שנים אחרי, לפעמים זה נראה לי בלתי נתפס שאתה לא פה.

בשנים הראשונות אמא הייתה אומרת עליך "מה הוא היה אומר?". האמרה הזו מלווה אותי עד היום. מה היית אומר, איך היית נוהג, ואני מנסה לנהוג לאורך, בצניעות וענווה, בהתמדה ותמיד עם חיוך.

אוהבת המון ומתגעגעת

אחותך, חן

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר