מהשבי לעצרת תמיכה בחטופות ובחטופים שעדיין ברצועת עזה: מיה ואיתי רגב מהרצליה, שחזרו משבי החמאס לפני מספר שבועות, השתתפו אמש (מוצ"ש) בעצרת התמיכה השבועית למען החזרת החטופים שהתקיימה בכיכר "הרוקדים" בצומת הרחובות יהודה הנשיא ודוד רזיאל בהרצליה הצעירה. העצרת מתקיימת מדי מוצאי שבת מתחילת המלחמה בקריאה להחזרתם של החטופים מהרצליה, וכמובן להחזרת של כל החטופים האחרים. בשבי נותר תושב הרצליה עומר שם טוב.
לעצרת אמש הגיעו מאות אנשים במיוחד כדי לשמוע את דבריהם המרגשים של האחים מיה ואיתי רגב. מיה, שנעזרת עדיין בקביים בשל הפציעה ברגלה, אמרה בדבריה: "החיים שלי ושל איתי השתנו בשביעי לעשירי כאשר לאחר חופשת החלומות במקסיקו הגענו לשבי החמאס. את הבריחה מהמסיבה עשינו ביחד עם עומר שם טוב ואורי דנינו שחזר לשטח המסיבה והציל את חייהם של אחרים. אנחנו מוקירים תודה לאורי דנינו ומתפללים לחזרתו הביתה. אני הייתי במשך 50 ימים לבד מפוחדת פצועה מירי ברגל, מנסה להחזיק בי את האמונה שתכף זה ייגמר ושאני תכף בבית".
על חברה עומר שם טוב סיפרה מיה: "עומר ואני עבדנו ביחד במסעדה. כל משמרת עם עומר הייתה הכי מצחיקה שהייתה לי. כל משמרת יותר מצחיקה וכיפית מהקודמת. כל ישיבה איתו הייתה שילוב של שיחות נפש וצחוקים אין סופיים. עומר, אני מתגעגעת אלייך ויודעת שאתה חזק. לעומר יש צמיד אדום מפורסם שאותו הוא עונד כבר כמה שנים. עומר מאמין שזה צמיד המזל שלו וברגעים קשים הוא מחזיק אותו ומקבל אופטימיות ותקווה. יש עליי צמיד אדום כמו שלך ובזכותו אני מרגישה קרובה אלייך ומרגישה שאני שולחת לך אופטימיות ותקווה".
מיה הוסיפה בתקווה לשחרור מהיר של כל החטופים והודתה לקהל הרחב על התמיכה: "השעון דופק, כשאתה פה ואנחנו שם. צריך להילחם. אסור לעצור. לא עוצרים עד שאחרון החטופים בבית. לא עוצרים עד שעומר, אורי ושאר החטופים בבית עם המשפחות שלהם. איתי ואני נמשיך לקוות כדי שזה יקרה. הכיכר הזאת תמשיך לקרות כל שבת עד שאחרון החטופים יחזור. תודה לכולם על המלחמה שלכם, תודה על הדאגה והעזרה להורים, תודה שבכיתם וצעקתם בשבילנו. אנחנו מעריכים אתכם מאוד ומוקירים לכם תודה. הצלתם לנו את החיים. עכשיו אני ואיתי מוכנים לזעוק אתכם ביחד עד אחרון החטופים".
רוצים להישאר מעודכנים?
איתי סיפר על השהות בשבי לצידו של עומר: "במקרה שלי התמזל מזלי ובמשך 54 ימים הייתי ביחד עם עומר. במשך 54 דיברנו על הכל, אין שיחה שלא עברנו מבנות ועד מה המאכל האהוב עלינו. במשך 54 ימים אנחנו מנסים להיות אופטימיים, מנסים להשכיח את המקום בו אנחנו נמצאים, מנסים להשכיח את הפחד והגעגוע הביתה. במשך 54 ימים אני ועומר לא הפסקנו להאמין אפילו לא לרגע שנחזור. עומר החזיק אותי שם, גרם לי לחשוב שזה עניין של זמן ושתכף אנחנו בבית. עומר חבש לי את פצעי הירי, עומר הרגיע אותי כשנלחצתי ועומר הרגיע אותי כשבכיתי. לא הייתי מצליח להישאר חזק ללא עומר. כשהיינו שם תמיד אמרנו אחד לשני עוד קצת עוד טיפה. זה היה המשפט הקבוע שלנו תמיד .הזכרנו אחד לשני שזה עניין של זמן ושזה תכף ייגמר. עומר, זכיתי בעוד אח גדול. מחכה כבר לראות אותך ולחבק אותך. אני בטוח שאתה עדיין חזק ועדיין אופטימי ועוד קצת אתה פה איתנו ביחד".
את העצרת הנחתה דנה אורן-ינאי, חברת מועצת העיר הרצליה, שאמרה: "כבר 71 ימים אנו פועלים, מתפללים ומלאים בתקווה שהחטופים יחזרו הביתה עכשיו ובשלום. 71 ימים שישראל אינה כבר כמו שהייתה. אנחנו כאן, בכיכר הרוקדים, מתכנסים כל שבוע בשם החובה האזרחים שלנו לעשות הכל על מנת שהחטופים יחזרו הביתה עכשיו ובשלום".
העצרת הסתיימה בשירה מרגשת של ההמנון הלאומי "התקווה".
