מהפיגומים והכיתה בתיכון "היובל" לסרט הישראלי המדובר והמצליח

עם אשר לקס בתיכון "היובל"

אשר לקס בתיכון ה"יובל". צילום עזרא לוי

בגלל שהייתה בי רוח השטות הזאת ואת הילד המופרע הזה, כמעט בכל מסגרת שבה הייתי בלטתי לטוב ולרע. ל"יובל" הגעתי אחרי שלמדתי בבית ספר דתי בחטיבת הביניים. לדת נמשכתי מגיל צעיר. מתחת לבית שלי יש תשעה בתי כנסת וכשהייתי בערך בן 8 אבא שלי חזר בתשובה. לאחר מכן הוא חזר שוב בשאלה, אבל אני עדיין המשכתי ללכת לשיעור תורה, עד שהחלטתי שאני פורש מהכדורגל וחוזר בתשובה, למרות שהייתי משחק אז ב'מכבי הרצליה'. הגעתי לתיכון עם כמות גדולה של נכשלים, בערך שבעה נכשלים, אבל במקצועות תורה, גמרא וחומש היו לי ציונים ממש טובים, וכשהמנהלת שאלה אותי למה אני רוצה להגיע ללמוד בתיכון עניתי לה: "מה שאני אוהב, אני לומד".

נכנסתי ללמוד בכיתת 'אתגר', שנחשבת לכיתה ברמה נמוכה והתחברתי לבוגרים ממני שהיו גם הם מהשכונה וגם שם היינו עושים את השטויות שלנו. הבאנו את שבועות שלנו לבית הספר, רק ששם היינו זורקים את שקיות המים גם באמצע השבוע על תלמידי כיתות י' במן מנהג כזה. סימנו אותי בבית הספר כאחד שבולט וזה שימש בעיקר לטובתי כי קיבלתי הרבה עזרה וכך נוצר גם הקשר עם מתן. ניגשתי לבחינת בבגרות בהיסטוריה בכיתה י' כשכבר לא הייתה לי מוטיבציה לעבור אותה. עבורי הבחינה הייתה בעל פה ומי שהעביר לי אותה הוא מתן, שעדיין לא היה המורה שלי. בבגרות הוא ראה שלא הבנתי את החומר ובכל זאת ניסה לשאוב ממני את המידע, לראות מה כן אני יודע. בגלל שגדלתי בשכונה ואחד הערכים החזקים בה הוא ערך הכבוד, גדלתי למציאות שאם בן אדם נמצא שם בשבילי אני אהיה שם בשבילו לתמיד. אנשים שלא מוותרים עלי, אני לא אוותר עליהם בחיים, ומתן נתן לי סוג של גב, כך שמאז נהיה לו אצלי פלוס. משם זה התגלגל. אני זוכר, למשל, שהיה לנו משחק כדורגל והוא הגיע לעודד אפילו ביום שהוא לא היה צריך להגיע, דברים שגרמו לי להעריך אותו מאוד. רק בכיתה י"ב נהייתי תלמיד שלו לספרות, אבל עדיין היה בינינו הדיסטנס שיש בין מורה לתלמיד. הוא מעולם לא עשה לי הנחות ואפילו להיפך, ציפה ממני שארים קצת. רק אחר כך, כשסיימתי ללמוד, נהיה בינינו קשר חברי. דיברנו בערך פעם בחודש, הוא היה שואל אותי איך בצבא ואני הייתי מתעניין ושואל אותו איך בחיים. מתן ראה בי דמות. הוא אומר לי שלפני כן לא הכיר אדם קיצוני כל כך כמוני. בשניה אני נדלק ויכול להתהפך, ומצד שני אני בן אדם עם לב גדול ואחד האנשים הטובים שהוא מכיר. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני חושב שהמערכת מפספסת ילדים כמוני ואני יכול להגיד שהמערכת לא פספסה אותי, היא ממש תמכה בי ועזרה לי להוציא את הבגרות. היה ב'יובל' צוות חבל על הזמן, הם עזרו ותמכו ועם כמה שזה בית ספר גדול ורוב הילדים בו חכמים ומצליחים בלימודים, הם לא פספסו אותי או את שאר הילדים שלמדו איתי בכיתה.

עם מתן יאיר בתיכון "היובל"

מתן יאיר בתיכון ה"יובל". צילום עזרא לוי

בית הספר תמיד היה מקום שאהבתי להגיע אליו, ולאורך כל השנים היו מורים שנכנסו לי ללב והשפיעו עלי. בתיכון 'הראשונים', למשל, למדתי אצל מורה לספרות בשם אורי זילכה, והדרך שבה הוא דיבר איתנו, במין בגרות כזו, סקרנה אותי. אני חושב עליו הרבה כשאני מלמד. בחטיבת הביניים היה לי מורה להתעמלות בשם סרגיי. הוא הגיע מברית המועצות שהתפרקה ואני מאוד אהבתי אותו. הוא היה ממש רוסי סטריאוטיפ אבל ראיתי שנורא חשוב לו להביא מקצועיות לשיעורי ההתעמלות ושהמפגש עם המנטליות הישראלית ועם הילדים מהשכונה, שרצו רק לשחק כדורגל וכדורסל, היה שובר לב עבורו. הוא לא הבין את חוסר הסדר והמשמעת. הכאב שלו בא לידי ביטוי גם בדרכים מאוד קיצוניות, הוא היה למשל זורק פתאום כדור על ילדים כי לגמרי שיגעו אותו. כשאני מגיע לכיתה אני מודע לכך שאני לא יודע מה עבר בבית על התלמיד אותו אני מלמד. אני לא יודע מאיזה מקום הוא הגיע, איך זה שם אצלם במשפחה או מה באמת הוא מרגיש. בגלל זה אני צריך לבוא זהיר, פתוח וקשוב. לנסות לראות סימנים, איתותים. כשאני מדבר עם התלמידים בכיתה אני מנסה ליצור מצב שבו הדברים שאני אומר יגעו להם בחיים האישיים, יגרמו להם לחשוב עליהם, יעניינו אותם. לדעתי, מאוד חשוב שהתלמידים יבינו גם מה עובר על המורה, באיזה מקום הוא נמצא, מה קורה לו בחיים. המחיצה הזאת שקיימת בין המורה לתלמיד פוגעת בחוויית הלימוד. המטרה שלי היא להגיע לרגע של אינטימיות בחוויית הלימוד. אם זה קורה, אתה מרגיש את זה, אתה יודע שזה שם וצריך לשאוף לזה.

תמיד רציתי לכתוב ולעשות סרטים. אשר היה תלמיד מופרע, תלמיד שיכול לפוצץ שיעור ובמסגרת כזאת של בית ספר קשה מאוד לראות שהוא נשמה. המערכת יכולה בקלות לפספס אותך. אשר הוא אחד כזה שעושה מה שהוא רוצה, הולך אחרי הרצונות שלו בלי גבולות, וקינאתי בזה. בשלב מסוים עלתה לי עליו מחשבה, בלי לדעת עליו שום דבר, שאולי הוא פשוט המון זמן לא קיבל חיבוק, ואני בתור מתן יאיר, המורה, לא התחבקתי עם אבא שלי 28 שנים. אמרתי לעצמי, אם אני משליך עליו את המחשבה הזאת, כנראה שיש בו משהו. באותו הרגע האמנתי שהוא יכול להיות הדמות הראשית בסרט ולככב בו.

עם אשר לקס על הפיגומים

אשר לקס בעסק של אביו, "פיגומים". צילום עזרא לוי

פיגומים זה עסק שאבא שלי פתח בשנת 2009. מאז, מגיל 15, פשוט נכנסתי לזה ובכל יום הייתי הולך לעבוד. הייתי הולך לעבוד אחרי הלימודים ובחופשים ימים מלאים. אבא שלי תמיד חינך אותי לערך של מוסר עבודה ועבדתי כבר מגיל קטן. גם כששירתי בצבא שירות מלא, הגעתי במודעות שאני הולך לעשות שבוע-שבוע ולחזור לעבוד. זאת הייתה אחת התקופות הקשות, שבוע שבו אתה מנסה לאכול את כל העוגה, להרוויח כסף, לראות את כל החברים וליהנות מזה שאתה צעיר. בנוסף, יש לי אח עם פלטינות בגב ואח אחר שלא רצה את העבודה, כך שהעסק סומן עבורי. אני עובד שם כמו כולם, זאת עבודה קשה מאוד פיזית, במהלכה מרימים ומפרקים ברזלים. לפעמים זה בחום, לפעמים בגשם וזאת עבודה בחוץ, עבודה שלא כל אחד יכול לעבוד בה. בחרתי את מקום העבודה הזה כתחנה משמעותית בחיים, כי שם, בעבודה הזאת, אני מרגיש שאני באמת יכול להוציא את האמוציות שלי. יש לי כל כך הרבה אנרגיה ואמוציות, ושם, בגלל שאני עובד קשה ופיזי, אני פשוט מפרק את הכל. אני מגיע הביתה אחרי זה ומרגיש סיפוק עצמי, שעשיתי משהו היום. המטרה שלי הייתה להגיע לוותק מסוים, שהיום בגיל 23 הגעתי אליו, כדי שאוכל להוציא 'קבלן פיגומים'".