ישן בכיכר החטופים, מופיע בוועדות הכנסת, נפגש עם שרים, ובעיקר מתגעגע ודואג: עילי דוד, כמו שאר משפחות החטופים, לא מתכוון לוותר. אחיו אביתר, נחטף ממסיבת הנובה בשבת השחורה ומאז נמצא בשבי החמאס בעזה. עם עילי, הפעיל מאוד במאבק משפחות החטופים למען השבת יקיריהם, דיברנו אתמול כשהוא בדרך לירושלים עם נציגי משפחות נוספים לשם השתתפות בדיונים בוועדות הכנסת, דבר שלצערם הפך לשגרה.
"אנחנו נכנסים לכמה שיותר ועדות", מסביר עילי, "נותנים לנו את הזמן והכבוד, גם אם הוועדה לא קשורה ממש לנושא. אני מרגיש שמקשיבים לנו. התחושה היא שזה עושה את העבודה, לוחצים ידיים לחברי כנסת ושרים, עומדים עם שלטים ומספרים את סיפוריהם. אני חושב שזה נוגע בהם".
כמו שאר בני משפחות החטופים גם עילי לא האמין שאחיו ושאר החטופים ישהו בשבי מעל ארבעה חודשים: "הייתי בטוח שזה יסתיים תוך שבוע שבועיים. ככל שמתארך הזמן זה מרגיש שהסוף רק מתרחק. אני מרגיש שאנחנו רק באמצע הדרך".
עילי, עד כמה אתה חושש לחייו של אביתר?
"זאת שאלה טובה. אני לא פוחד על החיים שלו, אלא שהוא יישאר שם הרבה זמן ויחזור לנו אחר".
מהי העמדה שלך לגבי מדיניות הממשלה בנושא עסקה לשחרור חטופים?
"צריך להבין מהם מנופי הלחץ הכי חזקים חוץ מלחץ צבאי. אני חושב שבנסיבות הקיימות כל מה שהממשלה תעשה זה לא מספיק כי תנאי הפתיחה גרועים מאוד עבורנו. אני לא חושב שצריך להיענות לכל דרישות החמאס וצריך להציב גבול כי אנחנו נלחמים נגד דבר הרבה יותר גדול ומפלצתי. ברור שאני רוצה את אח שלי בבית ומדינת ישראל צריכה לשלם מחירים גבוהים, אבל ברור שיש גבול והלחימה חייבת להימשך. המדיניות של ישראל צריכה להשתנות כלפי סיכול טרור".
רוצים להישאר מעודכנים?
יכול להיות שחמאס קובע את החוקים ואין לנו בעצם הרבה מה לעשות?
"אני לא מסכים לזה. צריך להפעיל לחץ חזק יותר על קטאר ולצבוע את הכסף שלה בדם כי ברגע שקטאר יבינו שהכסף נוזל הם יהיו יותר מעורבים. עד עכשיו הם לא משפיעים אלא רק ממליצים".
עד כמה הדעות חלוקות בתוך משפחות החטופים?
"באופן טבעי יש חילוקי דעות, יש כאלו שאומרים לא ללכת לעסקה ויש כאלו שאומרים שצריך לתת לחמאס כל מה שהוא רוצה כדי להחזיר את החטופים".
הבשורה על חילוץ שני החטופים המבוגרים מרפיח מעודדת להמשך?
"זה נס ואני שמח שהם חזרו, אבל זה חריג מאוד. אני לא מאמין שיהיה אפשר לעשות הרבה מבצעים כאלו בהמשך מבלי לסכן חיילים".
איך כל הפרשה משפיעה על המשפחה?
"החיים שלי בשגרה חדשה, שגרת מלחמה. המשפחה כבר לא מתפקדת כמשפחה. עזבתי את הבית לפני מספר שבועות לטובת מגורים בכיכר החטופים עם נציגים של שש משפחות נוספות. לי זה עוזר לשמור על שפיות. נוצרה שם איזושהי קהילה חדשה בלית ברירה שכמובן היינו מוותרים עליה. חלקנו מדריכים קבוצות שבאות לשם, בני נוער, משלחות. אני מרגיש שזה עושה לי טוב וחושב שזה חשוב לספר את הסיפור לכמה שיותר אנשים. מנסים גם לצחוק ולשיר בשביל אביתר".
אפשר לשמור על אופטימיות אחרי יותר מארבעה חודשים?
"האמת שכמעט ולא. נורא קשה לשמור על אופטימיות. אני משתדל להיאחז בזה בציפורניים ולהאמין שבסוף יהיה טוב אבל זה קשה מאוד".
