מדי פעם אנו קוראים ושומעים על התנגדויות של שכנים ותושבים לתכניות להקמת מבני ציבור. פעם זה בית לילדים עם מוגבלויות בהרצליה פיתוח (בית הגלגלים), פעם זה מעון חדש לנשים מוכות, פעם זה בית אבות בהרצליה פיתוח, פעם אלו גני ילדים ופעם זה בית ספר חדש שמתוכנן להיבנות. המשותף לכל המקרים האלו הם התנגדויות השכנים המתגוררים לרוב בסמיכות לאותו מבנה ציבור שמתוכנן להיבנות ליד ביתם.
טענות השכנים בכל המקרים רבות ומגוונות. יש המבקשים שהשטח בו מתוכנן להיבנות מבנה הציבור יוקצה למטרה שונה, יש הטוענים שהקמת מבנה הציבור תפגע באיכות חייהם מבחינת עומס התחבורה, יש הטוענים שהקמת מבנה הציבור במיקום המסוים מסוכנת מאחר והקרקע מזוהמת, יש הטוענים שהקמת מבנה הציבור במיקום המתוכנן תפגע בצמחיה, יש הטוענים שהקמת מבנה הציבור החדש תפגע במבנה הציבור הקיים במקום ושלו יש ערך היסטורי ועוד ועוד.
המשותף לרוב ההתנגדויות הוא שהן נטענות ע"י התושבים המתגוררים בסמוך ומכונה בלעז NIMBY, ראשי תיבות של Not In My Back Yard, ובתרגום חופשי : לא בחצר האחורית שלי. ישנם גם מבני ציבור המכונים non-NIMBY, כלומר כאלו שאינם מטרידים ואף מעלים את ערך השכונה כדוגמת האוניברסיטה הפתוחה שעברה מרמת אביב לרעננה ומושכת אוכלוסיה חזקה וביקוש לדירות.
העולם המודרני וה"משפטיזציה" של המרחב ציבורי מביאים לא מעט תושבים להתעמק בתכניות הפיתוח העירוניות ולפתח ידענות ובקיאות רבה התחומי הבינוי, החינוך, שמירת הסביבה וכו', באופן שהתושבים שאינם אנשי מקצוע בתחום, בקיאים בו לעתים אף יותר מאנשי המקצוע הרלוונטיים ביישוב. הליך ההתנגדות להקדמת מבנה הציבור אינו מסתכם רק בהגשת ההתנגדות לוועדה המקומית ובמידת הצורך בערר לוועדה המחוזית ובית המשפט, אלא מלווה לרוב גם בפנייה לאמצעי התקשורת והמקומונים ששמחים לסקר את הנושא. לעתים המאבק בזירה הציבורית/תקשורתית מצליח להוביל לשינויים והישגים שלא בהכרח היו מושגים אם ההתנגדות לא היתה כוללת גם מאבק ציבורי/תקשורתי.
תומר שילה
רוצים להישאר מעודכנים?
לאחרונה עלה לכותרות נושא הקמת בית ספר יסודי נוסף בשכונת הרצליה הצעירה. התכנית נגנזה בשנת 2013 בשל התנגדות שהגישו שכנים שליד ביתם היה אמור בית הספר לקום והעירייה הצהירה כי היא מעוניינת להקימו במיקום חלופי. בפועל, לא נעשה דבר במשך ארבע שנים (גם במיקום החלופי היתה התנגדות של השכנים) ורק לאחרונה, בעקבות עומס התלמידים שנוצר בבית הספר היסודי הקיים, הוחלט לחדש את התכנית המקורית.
מחד, עומדים השכנים המתגוררים בסמוך וטוענים שהשטח המדובר קטן מידי והקמת בית ספר בשטח זה אינה מתאימה מאחר ולא יינתן מענה לרכבים שיגיעו אליו מידי יום, הן של המורים והן של ההורים ועל כן המתנגדים דורשים מהעירייה לבחון מיקום חלופי כפי שלטענתם הוחלט כבר בזמנו. מאידך, עומדים מעל 800 תלמידים של בית הספר הקיים והוריהם ודורשים מהעירייה לבנות את בית הספר החדש ועכשיו.
ומה עושים? גישת NIMBY מעמידה במבחן את נציגי הציבור שצריכים לקבל החלטה על מיקום מבנה הציבור, כאשר מיקומו שנוי במחלוקת ועלול לעתים לעכב את הקמת המבנה החדש. שיתוף הציבור בכלל וציבור השכנים בפרט, בפרטי התכנית והקשבה לטענותיהם ואפילו התאמה של התכנית לחששות, היא הדרך הנכונה. חזקה, שהקמת מבנה ציבור כגון גן ילדים, גינה או בית ספר, משקפת את הצרכים של מרבית תושבי העיר ואילו המתנגדים הם לרוב מיעוט בעל אינטרס אישי.
לדעתי, חשוב שהרשות תפעל בנחישות ובמהירות למתן המענים לצורכי הציבור הכללי (מצוקת גני הילדים, הגינות ובתי הספר) וככל שמישהו מהשכנים סבור כי יש בהקמת המבנה פגיעה בלתי מידתית בו, רשאי הוא כמובן למצות את זכויותיו החוקיות. אך אם ימצא כי התנגדותו נבעה מאינטרס אישי צר ותדחה, ראוי כי יוטלו עליו הוצאות כבדות שירתיעו תושבים נוספים בעתיד מלהתנגד התנגדויות כזב שגורמות לנזק ולעיכובים לכלל הציבור.
תומר שילה הינו עורך דין, מומחה בייצוג חייבים בהליכי פשיטת רגל ופעיל חברתי בהרצליה.
