ביום חמישי נחנכה ברחוב גולומב בהרצליה גינה על שמו של רב"ט חיים איסרוביץ ז"ל, שנפל לפני 50 שנה בקרב באי שדואן במלחמת ההתשה בהיותו בן 19 בלבד. איסרוביץ, נולד בטבריה וגדל במושבה מגדל ובגיל 15 הוא עבר עם משפחתו להרצליה. הוא בוגר תיכון הראשונים בעיר, היה פעיל בתנועת הנוער העובד ובנובמבר 1968 התגייס לחטיבת הצנחנים. עם סיום לימודיו התיכוניים הוא ביקש ללמוד רפואה, אך החליט לדחות את לימודיו עד לאחר שירותו הצבאי. בזמן שהמשפחה ישבה עליו שבעה הוא קיבל מכתב שמבשר כי התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית.
"חיים היה ילד חכם", מספרת אחותו מרים לימונד, "הוא למד במגמה הריאלית בתיכון הראשונים וכל כך רצה ללמוד רפואה. אני זוכרת שהוא למד למבחני הבגרות אצל ההורים בבית עם כל החברים שלו. הם היו חבורה שלמדו כל הזמן, חרשו. הוא היה כל כך גאה שהוא מתגייס. הוא היה ילד יפהפה, בלונדיני, עיניים כחולות וצנום, רזה מאוד. תמיד צחקנו שלא יגייסו אותו בגלל שהוא רזה. אז ניצלו אותו תמיד שהוא יהיה על האלונקה ולא ידענו שזו תהיה דרכו האחרונה על האלונקה. באותו היום בט"ו בשבט ירד גשם זלעפות. גרנו באשדוד והייתי כבר אמא לילד וראיתי נשים לובשות שחור. זו היתה תקופה שכל יום מת חייל, במלחמת ההתשה. סובבתי את הראש לא לראות. בבית כל הזמן הטלפון צלצל ולא אמרו לי שום דבר. חיכו שבעלי יבוא. בעלי היה בצבא קבע אז הוא הגיע הביתה והוא קיבל את הבשורה ולי לא אמרו כלום. אמרו לי שאנחנו צריכים לנסוע להרצליה להיות ליד ההורים ורק בדרך ליד גדות שמענו את השם בחדשות רדיו. זה היה נורא. אריה אחי גילה את זה בזמן שהיה בקבע בחיל הקשר. הוא נכנס לחדר הטלפרינטרים וראה את רשימת הנופלים. חיימי האחיין שלי נקרא על שם חיים אחי ולבי איתו שהוא מסתובב עם השם הזה ואני מבינה שקשה לו. אני משערת לעצמי שכל פעם באזכרה כשהוא רואה את השם על המצבה זה עושה לו לא טוב בלב. יש עוד בן של בני דודים שלנו שנקרא על שמו. חיים חי איתנו. הילדים והנכדים שלי יודעים את כל הסיפורים, גם דרך עבודות השורשים שעשו. אני רואה אנשים פחות או יותר בגיל של חיים אחי ואני תמיד חושבת איך הוא היה נראה עכשיו".
מרים לימונד (מימין לשלט), ומשמאל לשלט אריה איסרוביץ ולידו בנו אסף איסרוביץ. בקצה השמאלי חיים איסרוביץ. צילום עיריית הרצליה
ד"ר חיים איסרוביץ, הבן של אריה איסרוביץ, שנקרא על שמו של חיים אחיו, מוסיף: "אני נולדתי חמש שנים אחרי שחיים נפל. אני זוכר שבתור ילד היינו עושים אזכרה ליד הקבר בקריית שאול בהרכב מצומצם. בינואר הקרוב זה יהיה 50 שנה לנפילתו ואנחנו רוצים לעשות אזכרה קצת יותר גדולה, חברים שהיו איתו בבית הספר ובצבא. כשהייתי ילד המשפחה היתה מעניקה מדי שנה בט"ו בשבט מלגה לתלמידים בראשונים על שמו והייתי הולך עם אבא שלי לטקס. כל שנה בטקס יום הזיכרון בגן בן שפר כשמקריאים את השם שלו בין יתר הנופלים אז עוברת בי צמרמורת. כשהייתי צעיר זה היה יותר מרטיט, זה לשמוע את השם שלך בטקס. אני מכיר בשם ונושא אותו בגאווה. אף פעם לא התעסקתי באיזה שם הייתי מקבל אם הוא היה בחיים. אין פה שאלה, זה מה שהעלה הגורל. סיפרו לי שהוא היה טיפוס עם הרבה שמחת חיים, חברותי, מוכשר ואהב לטייל בארץ ושהוא נפל במבצע באי שדואן עם עוד שניים. לפני כמה חודשים הלכתי להרצאה על מלחמת ההתשה כדי לשמוע יותר על הסיפור של הקרב ומה היה שם. בבית של סבא וסבתא התמונה שלו היתה תלויה. אבא שלי לא מדבר על זה הרבה. ביום הזיכרון האחרון ראיינו אותו לעיתון המחנה והייתי איתו. זו היתה אחת הפעמים הנדירות ששמעתי אותו מדבר הרבה על אחיו הקטן. מאוד התרגשנו בטקס חניכת הגינה על שמו".
מרים מוסיפה: "לפני כשנה וחצי שמעתי את ראש העיר באחד האירועים אומר שיש לו מטרה להנציח בגינות בעיר את הנופלים. כשהוא סיים לדבר ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם יש לנו גם זכות לאחי שנפל לפני הרבה שנים והוא לא קבור בהרצליה אלא בקריית שאול בתל אביב. הוא אמר 'בהחלט, כתבי והדברים יובאו לוועדה והם יבדקו ויטפלו', וכך היה. שאלו אותי היכן אני מעוניינת בגינה ושאלתי מדוע גינה ולא צומת או כיכר. התשובה שקיבלתי היתה מאוד יפה והגיונית – בכיכר חולפים, רואים את השם עוברים ואין התייחסות. בגינה ילדים משחקים וקוראים על החייל ובאיזשהו מקום זה מוטמע בתוך לבם הקטן והצעיר. זו דרך יותר יפה להנציח את החיילים שנפלו. זה מאוד נגע ללבי. בסופו של דבר מצאו את הפינה שקרובה לביתי מאחורי המכולת ברחוב תל חי. פינה חמודה עם מתקנים לילדים. התהליך היה קצר מהרגע שהודיעו לי וקבעו תאריך. העירייה ארגנה הכל, ציוד, כיבוד וראש העירייה היה, זמרת ונגן ומנחה, הכל נעשה בטוב טעם ובצורה מכבדת. אין לי מילים לתאר את זה. כל הכבוד. אני מודה לראש העיר, למועצת העיר ולוועדת ההנצחה. הם עשו עבודה נפלאה וכולי הערכה. כל מי שהיה נוכח לא יכול היה להוציא מילים מהפה רק את המשפט – 'זה היה מרשים'. עבר שבוע ואני עוד חיה שם. אומרים שהזמן מרפא – הזמן לא מרפא וגם לא מרפה. עברו 50 שנה, אבל העצב והשכול קיימים כאילו זה היה אתמול. אחי נפל בט"ו בשבט ואמא שלי צעקה ביידיש שהיא שתלה פרח יפה באדמת המדינה. זה נשמע מצמרר. החברים של אחי מגיעים כל שנה ביום הזיכרון לאזכרה והם מזכירים את המשפט הזה, גם כאלה שלא יודעים יידיש. אני שומעת את המשפט הזה עד היום, אני רואה את המראה ושומעת את הצליל. ט"ו בשבט אצלנו בבית זה יום עצוב. גם כשהייתי מורה תמיד ביקשתי שלא יתנו לי לעשות את טקס ט"ו בשבט וכיבדו את זה. הרבה שנים לא סיפרתי ודיברתי עליו. חשבתי שזה משהו שלא כולם צריכים לדעת, אבל כשהתחלתי לעבוד על ההנצחה שלו התחלתי יותר לספר".
זכרו של איסרוביץ מונצח במגרש הספורט ליד בית הספר במגדל שבו גדל על ידי המועצה המקומית מגדל, שהחליטה גם לנטוע על שמו עצים ביער הזיכרון. במרכז המושבה יש אבן שעוצבה בצורת טיפה בגודל של בן אדם על ידי אמן ועליה חקוק שמו של חיים, תאריך הלידה שלו, התאריך בו נפל, מקום לידתו ומקום נפילתו. יש גם פינת זיכרון במושבה שבו מוזכר שמו עם יתר הנופלים. יש גם פינה חבויה ליד יד לבנים בהרצליה, היכן שהיה פעם בניין של הנוער העובד, שבו שמו מונצח עם חברים אחרים שנפלו. חבריו וחברותיו הוציאו לאור חוברת לזכרו, הנושאת את שמו "חיימקה", בתיכון הראשונים הוציאו חוברת לזכרו והוריו הקימו קרן למלגות על שמו ומדי שנה, ביום נפילתו בט"ו בשבט, נערך טקס אזכרה וחולקו מלגות לחמישה תלמידים מצטיינים בתיכון הראשונים בהרצליה.
