תושב הרצליה אבשלום מלמד, בן 77, לחם כמילואימניק משנת 1967 עד 1973 בשלוש מלחמות. הוא גם איבד את בנו הבכור, כשהיה בן ארבע, בתאונה בבית. לאחר מלחמת יום כיפור איבד מלמד גם את בתו שנפטרה ממחלת הסרטן והיא בת ארבע שנים ושלושה חודשים. לפני שפרצה מלחמת יום כיפור נולד לו עוד בן, שהיום הוא בן 46.
מלמד עונה לשאלותיו של בנו החורג רותם לוין, שאותו הוא מכיר כבר 27 שנים, מאז שהיה בן הזוג של אמו של רותם, דינה ז"ל, במשך 18 שנים – על המלחמות שבהן לחם.
מלמד נולד בשנת 1942 ברמת השרון וגדל שם עד גיל 16, אז עבר עם הוריו למושב בן צבי. לאחר מכן באוגוסט 1960 הוא התגייס לצה"ל ושירת בהנדסה קרבית כמפקד של כיתת הנדסה. ב-1965 הוא התחתן ועבר למושב נטעים, שם הוא התגורר במשך 28 שנים. הוא התגרש ועבר להתגורר בהרצליה ב-1998. הוא עבד באגרסקו ובמועצת הפירות במשך שנים רבות בניהול של יצוא של ירקות ופירות לאירופה. כיום הוא פנסיונר ומתנדב במשמרות הבטיחות בפרויקט של "סב זהב" בבית הספר ברנר ומבשל אוכל לערב שישי עבור חיילים בודדים.
מלמד היה בן זוגה של דינה לוין ז"ל במשך 18 שנה עד שנפטרה. הוא סב ל-11 נכדים, שלהם הוא מקפיד לספר 'מור"קים' שהמציא ושאף איגד בספר. לאחר יום הולדתו ה-70 הוא החל לכתוב בלוג שבו הוא מספר על חייו ועל החוויות הטובות והקשות שעבר. "לכבוד יום הולדת 70, הילדים ארגנו לי מסיבת יומולדת. אני הייתי זה שתמיד מארגן והפעם הם לא נתנו לי לעזור. הבנתי שזה הזמן להעביר את השרביט והחלטתי לפתוח בלוג. חשוב לי שהילדים יידעו מי אני. באיזשהו שלב באים לסבתא וסבא ורוצים לשמוע סיפורים ולא תמיד הם יכולים או זוכרים. ישבתי וכתבתי על ההורים, על הבית, על המשפחה, על רמת השרון וכל מיני דברים. כשהגעתי לקטע על מלחמת ששת הימים היה לי נורא קשה לכתוב מכיוון שאלה דברים לא קלים. גם על האובדן של הילדים היה לי קשה לכתוב, אז הפסקתי. עכשיו אני מנסה שוב".
לוין, בן 39, יליד הרצליה ואב לשלושה, עוסק בתחום הקפה בחברת רסטרטו (יבואנית חומרי גלם לתחום המזון) וממקימי קהילת דינל'ה. הוריו התגרשו כאשר היה בן תשע וכל השנים גרו הילדים עם אמם דינה. "אבשלום נכנס לחיינו בסביבות שנת 1994 כאשר הכיר את אמי והיה בן זוגה עד פטירתה בשנת 2010", מספר רותם, "מושבניק עם שפם מלא חוש הומור וסיפורים מצחיקים. אבשלום הוא כמו אבא שני וסבא של שלושת הילדים שלי לכל דבר ועניין. הוא חלק משמעותי בחיי כולנו – אחי, אחותי, משפחותיהם ומשפחתי שלי וכמובן חלק פעיל ומשמעותי בקהילת דינל'ה".
* * *
לוין: את רוב התשובות לשאלות אני מכיר ואת רוב הסיפורים שמעתי אלפי פעמים, אבל אני נהנה לשמוע את רובם שוב. איזו מלחמה הכי זכורה לך?
מלמד: "כל אחת מהמלחמות זכורות לי ממש בבירור. כל אחת היתה שונה והותירה רשמים אחרים. מלחמת ששת הימים זכורה לי בתור המלחמה הראשונה שבה ראינו מה זה מלחמה וחווינו את הפחד שיורים עלינו באמת ולא בתרגול. מלחמת ההתשה היתה המלחמה הכי קשה מכיוון שהלכנו פעם אחר פעם לאותה המלחמה, לאותו המקום ולאותן ההפגזות. היינו עושים 45-40 ימי מילואים וחוזרים כל כמה חודשים שוב. מלחמת יום כיפור היתה קשה מהבחינה של ההרגשה של הבגידה, שהפקירו משהו שאנשים מסרו עליו את נפשם, למשל המעוזים שהקמנו. כל אחת מהמלחמות זכורה לי רגע רגע".
אבשלום מלמד
לוין: במלחמת ההתשה אתה זוכר איפה היית כשהבנת שיש מלחמה וקוראים לך?
מלמד: "מלחמת ההתשה התחילה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. כשקיבלנו זימון למילואים לרדת לקו לתעלה זה לא היה בהפתעה. היה נורא משונה להגיע ולראות את השאריות של מלחמת ששת הימים. עוד לא פינו את הטנקים והגוויות. ואז שהתחילו ההפגזות. היינו משתחררים ממילואים ומקבלים צו 8 ביד לעוד שלושה חודשים ויורדים פעם נוספת. כל פעם המצב נעשה יותר ויותר גרוע – צפו עלינו, ירו עלינו והפגיזו אותנו. אנחנו עשינו את מה שהצלחנו לעשות. היינו צריכים לעשות משימה מסוימת ועשינו אותה. אז ירו עלינו, מה לעשות".
לוין: "כנראה שעשיתם אותה טוב אם אנחנו חוגגים את יום העצמאות שוב".
מלמד: "כן".
לוין: יש סיטואציה מאחת המלחמות, תמונה אחת שזכורה לך בבירור ותישאר איתך לעד?
מלמד: "יש לי זיכרון טוב. במלחמת ששת הימים זכורה לי תמונה של ההתחלה של המלחמה, שאז ראינו מה זו מלחמה. הגענו לאום כתף ממש עם אור ראשון, התותחים שלנו הפגיזו את המוצב המצרי והפיצוצים של הפגזים השתלבו עם הזריחה. זה היה מחזה סוריאליסטי בטירוף. ראינו את הצנחנים רצים בין התעלות ואנחנו לא ידענו מה לעשות. עלינו על מוקש ואז כבר לא זכור לי הרבה כי היה הרבה רעש ופינינו פצועים. יש שיר, שאני לא אשיר אותו, על ההפגזות והזריחות של להקת הנח"ל. כששרים אותו אני רואה את המראה. במלחמת יום כיפור היינו באיזור של הגשרים והרמנו שדה מוקשים ענק. אני עבדתי עם הכידון ובדקתי את האדמה במשך חמש דקות ועברתי אחורה לתפקידים אחרים. סיימתי, הזדקפתי אחורה ואני מסתכל ורואה ציפורים עפות מעל הגשר. הגשר הזה היה מופגז בצורה מטורפת. אני מסתכל ואני אומר 'ציפורים ככה בקו ישר?' ואז הסתבר שמטוסים מצריים תוקפים אותנו. הרגע הזה שראיתי את המטוסים באים מהדהד בי. כשאני נוסע ברחוב הבריגדה היהודית בהרצליה ומטוס מתקרב לנחיתה אני ממש רואה מחדש את המראה הזה. זו טראומה? אני לא יודע… ירינו בהם ורצנו לזחל"מים והם הפציצו אותנו ועשו סיבוב נוסף לירי רקטות שאני לא זוכר כי הייתי עסוק בלירות בהם. ואז באו מיראז'ים שלנו ואת כל ה-11 מטוסים שלהם הפילו. מישהו דיווח לנו כשהאחרון נפל".
* * *
לוין: מה למדת על עצמך בזמן המלחמה? במה השתנית?
מלמד: "למדתי שמאמנים אותך למשהו ואתה מפחד פחד מוות, אבל ברגע האמת כשקורה משהו שאתה צריך לעשות אותו אתה עושה את זה על אוטומט לחלוטין. אתה לא חושב אלא פשוט עושה את מה שאתה צריך לעשות ואחר כך אתה אומר 'וואוו מה עשיתי. אני לא נורמלי'. לפעמים אתה גם לא זוכר. כשעלינו על מוקש עם הזחל"ם והוא קפץ פתאום לא ידעתי ברגע הראשון מה קרה. ראיתי שהמקלען שלי תופס את הראש כי הוא חטף מכה מהכת של המקלע. לא קרה לו כלום ואף אחד לא נפגע. הקפצתי מיד את החיילים החוצה ותפסנו מחסה, הכל לפי התרגולת. התברר לנו שחייל אחד חטף רסיסים בבטן, רצתי אליו ולא ידעתי מה לעשות. למדנו חבישה אבל עד שאתה לא עושה את זה על אמת אתה לא יודע לעשות את זה. עמדתי ולא ידעתי מה לעשות. זה היה הפצוע הראשון בחיים שראיתי. קראנו לחובש והוא חבש את הפצועים. רק בצהריים הבחנתי שאני לא שומע כלום באוזניים. התחילו להפגיז אותנו וראיתי את הפטריות אבל לא שמעתי את הפיצוצים. במשך כמה שעות היו לי צפצופים באוזניים, אבל זה עבר".
אבשלום מלמד
לוין: אתה נמצא בקשר עד היום עם מישהו ששירת איתך במלחמות?
מלמד: "לא. יש שיר של רודיארד קיפלינג שאומר שחיילים זקנים לא מתים – הם נעלמים. אנחנו עוזבים את יחידת המילואים וכל אחד חוזר לעיסוקיו. אנחנו מזכירים אחד לשני דברים שאנחנו רוצים ומנסים לשכוח. ראינו מחזות אימים. הנדסה זה אמנם חיל מסתער אבל הוא גם אוסף את החורבות של הצבא שלנו ושל הצבא שלהם. אחרי מלחמת ששת הימים לקח לי הרבה מאוד חודשים עד שהצלחתי לישון בלילות. לפני שנתיים-שלוש היה מפגש של כל יחידות ההנדסה שהיו בחזית התעלה ביום כיפור והיה סמל שמהיום הראשון שהתגייסנו לצבא תמיד היינו יחד. ישנו ביחד באוהל סיירים ובזלח"מים. קיבלתי את הטלפון שלו והתקשרתי אליו והוא שאל 'מי מדבר?' אמרתי לו: 'זה שישן איתך יותר מאשתך' והוא תיכף ידע מי זה. הוא אמר לי: 'זה אתה מלמד?'. כל אחד סיפר מה שלומו ומה הוא עושה ובסוף אמרנו שניפגש, אבל זה לא יצא בסוף ולאט לאט הקשר ניתק, לא רק איתו, אלא עם כולם".
לוין: היתה סיטואציה קשה במיוחד שניערה אותך, שערערה אותך?
מלמד: "במלחמת ההתשה חטפנו פגז במסדרון של הבונקר. זה היה כנראה פגז של מרגמה 160. די עפנו לתוך הבונקר ואחרי זה הרגשתי שקשה לי לנשום. שרף לי כשנשמתי. הייתי ממש חולה עם חום. חשבתי שזה כתוצאה מפניקה. התיישבתי על המיטה וניסיתי לשרוך את השרוכים של הנעליים ואני לא זוכר מה היה אחר כך. החיילים שלי סיפרו שהם ראו אותי שוכב על המיטה כחול עם קצף על השפתיים. הרופא שהיה בבונקר לא מצא דופק ולא נשימה. הוא עשה לי חור בצוואר והכניס קנולה ועדיין לא הצליח לזהות דופק ונשימה והודיע שאני הרוג. לפי כל התסמינים חשבו שזה מגז עצבים. חזרתי באיזשהו שלב לדמדומי הכרה ושמעתי שהזחל"ם נתקע ומביאים טנק ומתחילים לגרור אותו. הרגשתי שצורב לי בצוואר וחשבתי שהדסקיות הסתבכו וניסיתי לסדר אותן ולא שמתי לב בכלל שאני מכוסה מעל לראש כמו שמכסים הרוג באופן תקני. הרופא שהיה בזחל"ם ראה שיש תנועה והרים את השמיכה ואמר לי 'מלמד אתה חי?' והתעלף. לא ראיתי את האור בקצה המנהרה כמו שיש כאלה שמספרים שראות את המוות, אז כנראה שלא מתתי. אני זוכר כשהטיסו אותי בדקוטה. שכבתי באלונקה ובכיתי מאושר כי לא האמנו שנצא חיים. החיילים הסדירים שתפסו טרמפ עם מטוס הפינוי הסתכלו עלי ברחמים. חשבתי 'אתם מרחמים עלי? אני מאושר כשאני יוצא חי עם כל האיברים עלי. אף אחד לא ידע מה היה לי אבל גז עצבים זה לא היה וגם פניקה לא. הפגז פגע איפה שהיה בית שימוש כימי וחושבים שאולי זה עשה את הצריבה. הבנתי אחרי האירוע הזה מה חשוב.
"דבר שני שמאוד השפיע עלי אירע במלחמת יום כיפור. הגענו לכביש חת"ם שלאורכו היו סוללות של תותחים ועמדנו שם באיזשהו מקום וצפינו בקו המעוזים בוער. עמדנו כל הפלוגה ובכינו. אלה המעוזים שאנחנו בנינו. זה היה נורא לראות. עד עכשיו אני לא יכול לשכוח את זה. זו היתה הרגשה שבגדו בנו. פשוט בגדו בנו. זה השאיר אצלי המון אי אמון במדינה ובהנהגה ואני בטוח שגם הרבה מילואימניקים חשו כך. אנשים נהרגו ואנחנו החזקנו את הקו עם העור של הציפורניים וככה בהינף יד הכל הופקר. במלחמת ההתשה בתעלה נהרגו 900 חיילים במשך שלוש שנים. החבר'ה היו אומרים שנתראה על לוח הזיכרון. בפלוגה שלנו היה הרוג אחד ביום כיפור. היה לנו מזל וקיבלנו רק רסיסים בישבן".
* * *
לוין: האם אתה יכול לראות בכל תקופת המלחמה גם מצב מצחיק? אני שואל אותך כי אתה אדם מאוד קומי, מאוד ציני ומאוד לוקח את הדברים למקומות האלה.
מלמד: "ביום כיפור היינו גנבים, אם לדייק מה שהיה חסר לנו לא גנבנו אלא השלמנו ציוד. כשיצאנו למלחמה בתור חיילים מנוסים ידענו שמה שאפשר לקחת – לוקחים. יום אחד עשינו פתיחת ציר תוך כדי שאנחנו מסתכלים אם יש מטענים ומוקשים בדרך. אנחנו רואים איזו יחידה של חוליה טכנית עומדים ועושים חביתות ויש להם פרימוס ומחבת עם פס גדול. אנחנו לא אכלנו אוכל חם כבר הרבה זמן, רק מנות קרב. פרימוס ומחבת עם פס… איפה? פתאום אחד החבר'ה צעק מהזחל"ם התקפה אווירית והם שמעו וברחו. אנחנו לקחנו את הפרימוס ואת המחבת ונסענו. אחר כך גנבנו שק תפוחי אדמה והיה לנו עם מה לעשות צ'יפס.
"באותה מלחמה שלחו אותי עם החיילים שלי להקים גדר. בדיעבד כשאני חושב על זה זו היתה משימת התאבדות. המצרים היו ממש קרובים. תוך כדי שאנחנו תוקעים זוויתנים שאנחנו מוציאים מהזיל פתאום פותחים עלינו באש מכמה מקלעים כבדים. היינו צריכים לרוץ 250 מטר במעלה הגבעה כדי להגיע לקו שלנו והתחלנו לרוץ. אני חושב שעשינו את שיא העולם בריצה. הגענו למעלה לקו של העמדות וקפצנו לתוך השוחות לתעלת קשר ושכבנו שם והתגלגלנו מצחוק. זה היה נראה לנו מאוד מצחיק כל הסיטואציה. המ"פ והמג"ד הגיעו ושאלו למה אנחנו צוחקים. זה היה מטורף וזה הצחיק אותנו. אחרי כמה שנים פגשתי חבר ותיק שלי וסיפרתי לו את הסיפור והוא סיפר שהוא היה על מקלע אפס חמש מצד שמאל שירה כדי לחפות עלינו. הוא אמר לי 'ראינו אתכם ולא האמנו שאחד מכם יוצא חי מזה. היינו בטוחים שכל רגע מישהו מכם נופל. בסוף לא קרה כלום".
לוין: יש דמות שזכורה לך במיוחד?
מלמד: "במלחמת ההתשה במעוז היה סמל סדירניק יורם פנש שאני ראיתי בו את עצמי כחמש-שש שנים קודם לכן כשהייתי בסדיר. היו לו סוליות גבוהות ונעליים גבוהות והוא שאף עוד להילחם, עוד דם, עוד לעשות משהו. אני כבר הייתי מילואימניק ורציתי רק לעשות את מה שצריך ושיעזבו אותי בשקט. אני זוכר כששכבתי בזחל"ם פינוי ושמעתי אותו מפקד על הזחל"ם אמרתי שאני בידיים טובות. הוא היה גולנצ'יק סדיר בגדוד 12. נוצר איזשהו קשר מאוד מיוחד. אני לא יודע מה קרה איתו ואני מפחד לברר. היינו באותו הבונקר ודיברנו הרבה. הרגשתי שהוא מסתכל עלי בהערצה. לא היה לי אף מפקד במלחמות האלה שיכולתי להגיד שהוא סגן של אלוהים".
אבשלום מלמד
לוין: איך הרגשת כשחזרת הביתה מאחת המלחמות?
מלמד: "אני זוכר שבמלחמת ששת הימים נסעתי עם האוטו למחסני החירום. לקראת בחג השבועות אמרתי למ"פ שיש לי אוטו ושאני ועוד ארבעה חבר'ה ניסע הביתה ונחזור בצהרי החג וכך גם החיילים יוכלו לנסוע הביתה לחופש. הוא הסכים. השתחררנו ממש שלושה-ארבעה ימים אחרי שהסתיימה המלחמה. באנו אז מסיני והכל היה מופגז. היינו בבאר טוביה ונסעתי לניר צבי והחיילים אמרו לי שאסע לאט כי בטח יש בורות בכביש. נסעתי לאט כי חיפשנו את הבורות בכביש ולא היו בורות. הורדתי כל אחד איפה שהוא רצה והגעתי הביתה. דפקתי בדלת הבית והערתי את אשתי ואת ההורים שלי. יום אחרי זה היתה שמועה שנהרגתי בירדן ובאו זוג חברים ב-11 בלילה לנחם את אשתי. הם דפקו בדלת ואני פתחתי…".
