גוני גריסרו, בת 15 מהרצליה, חלמה מגיל צעיר להציל חיי אדם כמו הוריה, שניהם רופאים שהתנדבו במד"א, סבא שלה שהוא רופא ילדים ועבד במד"א ואחותה הגדולה, שהייתה פראמדיקית במד"א וכיום לומדת רפואה באוניברסיטת תל אביב.
בדרך להגשמת החלום להיות רופאה גריסרו, שעולה לכיתה י' בתיכון אלון ברמת השרון במגמת אמנות וביולוגיה, החליטה להתנדב למד"א, כחלק מפרויקט מחויבות אישית שהחלה בכיתה ט' בחטיבת הביניים זאב ז'בוטינסקי, כמגישת עזרה ראשונה באמבולנסים. היא סיימה לפני כשבועיים קורס של מגישי עזרה ראשונה שערך שמונה חודשים והיא כבר הספיקה לעשות משמרות באמבולנסים, לטפל באנשים עם כאבים, הגיעה למקרה של תאונת דרכים ואנשים שהתעלפו.
"אני חולמת מגיל צעיר להיות רופאה, אבל רציתי קודם לכן להתנסות בתחום כמתנדבת במד"א ולראות אם אני אוהבת את זה", היא מספרת, "גיליתי שאני מאוד אוהבת את התחום וזה עוד יותר חיזק לי את הרצון להיות רופאה בעתיד. ההורים שלי רופאים, אמא שלי, פרופ' גליה גריסרו היא זיהומולוגית ילדים והיתה מתנדבת נוער במד"א. אבא שלי, פרופ' דן גריסרו, שהוא מומחה לגניקולוגיה אונקולוגית באיכילוב, התנדב במד"א בתור רופא. אחותי היתה פראמידיקית במד"א והיום היא לומדת רפואה וסבא שלי היה רופא במד"א. השנה, בכיתה ט', כחלק ממחויבות אישית, היינו צריכים לבחור איפה להתנדב ואני רציתי שזה יהיה משהו מאוד משמעותי וידעתי שאתנדב במד"א מתוך ערך ההתנדבות והרצון לעזור למי שזקוק לכך. ההורים שלי ואחותי סיפרו לי שזה המקום הכי טוב לבחור בו, ומעבר לזה גיליתי שמד"א הפכה לכמו תנועת נוער ושכולם שם אחד בשביל השני, אנחנו כמו משפחה. ההורים שלי הם הגאווה הכי גדולה שלי וזו זכות להיות הבת שלהם ואני חושבת שגם במד"א, מעבר לתחושת הסיפוק והצלת חיים וערך ההתנדבות, מקבלים הרבה ערכים אחרים ויש דגש גם על הפן החברתי. יש הרבה ערבי גיבוש ודברים שאנחנו עושים ביחד. זה ממש כמו תנועת נוער".
באיזה מקרה את הכי מצפה להתנסות כחלק מההתנדבות?
"הלוואי שאקבל מקרה של לידה, זה משהו מאוד משמח. מאוד חשוב לי הקשר עם המטופלים ואני מאוד אוהבת לדבר איתם ולהרגיע אותם. עבור חלקם זו הפעם הראשונה שהם עולים על האמבולנס".
יש משהו שאת חוששת ממנו?
"אני לא חושבת שיש משהו ספציפי שאני חוששת ממנו. אני חושבת שמה שנותן לי את תחושת הביטחון זה שבאמבולנס אני אף פעם לא לבד. אין מצב שרק אני על האמבולנס ואין מי שיעזור לקבל החלטה. אנחנו כל הזמן עם עוד מתנדבים, ויש גם את הפראמדיק או החובש שהוא ראש הצוות ולכן לא יהיה מצב שארגיש חוסר ביטחון. אנחנו, מתנדבי הנוער, עושים חלק גדול מהפעולות באמבולנס, אנחנו נמצאים מאחורה עם המטופלים בזמן שהחובש נוהג באמבולנס והכל בפיקוח של חובש ופראמדיק שעושה במידת הצורך גם בעצמו".
איך היה הקורס?
"זו היתה חוויה מדהימה ומיוחדת. לא הכרתי את רוב בני הנוער שהשתתפו בקוס והתגבשו די מהר, גם בזכות המדריכים שמאוד עזרו לנו, והיום אנחנו חברים מאוד טובים. לא הייתי מוותרת על הקורס הזה, אפילו שהוא היה יחסית ארוך. היו לנו רגעים מאוד משמעותיים שבהם למדנו דברים מאוד משמעותיים על עצמנו. הקורס עשה לי את השנה מדהימה. היו לנו גם כמה ימים מיוחדים, כמו יום המעשים הטובים שבאנו והדרכנו אנשים איך לעשות החייאה. היה די מרגש שנותנים לנו ללמד אנשים".
את בטח משקיעה מאוד בלימודים כאחת שרוצה ללמוד רפואה. איך תשלבי את הההתנדבות עם הלימודים?
"אני חושבת שהעיסוק העיקרי שלי לשנה הבאה הוא מד"א ואני מתכננת מאוד להשקיע בו. אני לא רואה את זה כבעיה. זה משהו שהוא כיפי לעשות אותו ואני לא עושה אותו רק כמחויבות. זה משהו שנותן סיפוק אדיר. אני די טובה בלתמרן בין כל הדברים ואדע לעשות את סדרי העדיפויות".
