סוזי דבוסקין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
סוזי דבוסקין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

סוזי דבוסקין ז"ל היא השראה לנשים גם שנתיים אחרי מותה. בשבת הן ירוצו לזכרה

טריאתלון הנשים ע"ש תמר וסוזי דבוסקין יוזנק מחר בחוף אכדיה דרום. שלוש נשים שנדבקו בחידק בזכות סוזי ז"ל, שהנציחה בטריאתלון את בתה, מספרות על התחרות שבה כל אחת היא מנצחת

פורסם בתאריך: 31.5.19 12:10

מחר (שבת) יתקיים בחוף אכדיה דרום טריאתלון הנשים בהרצליה על שם תמר וסוזי דבוסקין ז"ל בפעם ה-26. כבר בשעה 5:15 יתאספו כ-750 נשים וילדות המשתתפות בחוף אכדיה דרום כחלק משלשה או כמתחרות בודדות עצמאיות. בשעה 6:30 בבוקר יוזנק המקצה של הילדות מגיל 8 עד 13, הכולל שחייה של 200 מטר, רכיבה על אופניים למרחק של 4 ק"מ וריצה של קילומטר אחד. בשעה 6:50 יוזנק מקצה הספרינט עד גיל 44 והפאראטריאתלון, הכולל שחייה של 750 מטר, רכיבה של 20 ק"מ וריצה של 5 ק"מ. בשעה 7:00 יוזנק מקצה הספרינט מגיל 45 ומעלה המיועד לבודדות ולשלשות, הכולל גם הוא שחייה של 750 מטר, רכיבה של 20 ק"מ וריצה של 5 ק"מ. בשעה 8:30 יוזנק המקצה האחרון – העממי, הכולל 500 מטר ריצה, רכיבה של 10 ק"מ וריצה של 2.5 ק"מ. השנה לא יתקיים מקצה אולימפי.

טריאתלון הנשים בהרצליה נקרא משנת 1997 על שם תמר דבוסקין ז"ל, שנהרגה בתאונה כשרכבה על אופניים באוגוסט 1996. אמה סוזי ז"ל, שיזמה את הטריאתלון על שם בתה, נפטרה לפני שנתיים, שבועות ספורים לפני הטריאתלון, שנקרא מאז גם על שמה.

תמר דבוסקין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

תמר דבוסקין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

סוזי ז"ל הותירה אחריה דור שלם של ספורטאיות שהיא היוותה עבורן השראה. שתיים מהן הן דבורה סיון, בת 67, ובתה מיכל סיון, בת 37, שמשתתפות כבר 11 שנה בטריאתלון לנשים. הן חברות ועד בעמותה להעצמת נשים בספורט ע"ש תמר וסוזי דבוסקין ז"ל ולוקחות חלק נכבד בארגון האירוע. מיכל עיצבה עוגות בבצק סוכר לפני כן ושינתה את חייה לחלוטין בעקבות ההשתתפות בטריאתלון והיום היא מאמנת וספורט-תרפיסטית.

"ב-2009 סיפרה לי חברה שהיא הולכת למפגש עם סוזי דבוסקין ואמא ואני הצטרפנו", מספרת מיכל סיון, "לא ידענו לפני כן מה זה טריאתלון ולא הכרנו אפילו את המילה ובפעם ראשונה נחשפנו לזה במפגש עם סוזי. מיד התאהבנו בסוזי ובכל המפעל הזה ונרשמנו למקצה העממי שהתקיים חודש וחצי לאחר מכן. הייתי אז בת 27 ואמא שלי היתה בת 57 ולא היינו ספורטאיות לפני כן ולא עשינו ספורט. לא רצתי אף פעם, רק עשיתי הליכות מדי פעם עם אמא שלי, רכבתי רק בתור ילדה על אופניים לצופים ובגיל 13 עשיתי עם אבא שלי את צליחת הכנרת אבל לא ממש ידעתי לשחות, למדתי אחרי הטריאתלון הראשון. בטריאתלון הראשון שחיתי חזה ובמקום לרוץ הלכתי, אבל עשיתי את זה ומי שבא בשביל החוויה ובשביל להכיר את העולם הזה – זה אפשרי.

מתוך טריאתלון הנשים הרצליה 2017. צילום: שוונג

מתוך טריאתלון הנשים הרצליה 2017. צילום: שוונג

"השאיפה היא כמובן להתאמן כמה שיותר קודם כדי להגיע כמה שיותר מוכנה, אבל אפשר גם בפחות. חשוב מאוד לזכור שזה לא איירונמן. אפשר להתאמן לטריאתלון באופן שגרתי 6-5 שעות שבועיות, לשחות פעם בשבוע, לרוץ פעמיים ולרכוב פעם אחת – כל אחת בצורה שמתאימה לה. זו לא השתעבדות אין סופית. זה באמת בשביל לעשות את הטריאתלון בסבבה, בשביל ההישג הפרטי שלה ולא בקטע תחרותי. הסיסמה של סוזי 'כל אחת מנצחת' – זה בדיוק זה. הרעיון הוא לנצח את השדים שיושבים לנו מאחורי הראש ומציקים. שנה אחר כך כבר היינו במקצה של הספרינט והצטרפנו לעמותה שעומדת מאחורי ארגון הטריאתלון.

מימין: דבורה סיון, מיכל סיון ויהל סיון בטריאתלון הנשים. צילום: יאיר אלגרנטי

"בעקבותינו גם אבא שלי, אחי, ילדיו ובן זוגי נכנסו לעניין הטריאתלון. אין יותר מרגש מלהיות בעצמי על המסלול כמתחרה ולראות את המשפחה שלי תוך כדי. לצערי, השנה אני לא אשתתף באופן אישי מכיוון שאני אחרי ניתוח נלחמתי עם התרפיסט כדי לקבל אישור לשחות אבל הוא לא אישר. אמרתי תמיד שגם על קביים אני אשתתף, אבל זה לא מתאפשר. סוזי עשתה את הטריאתלון בכל מצב שהוא. השנה אני עוזרת בארגון האירוע ומעודדת את המשתתפות. אמא שלי והאחיינית שלי יהל, בת 16, ישתתפו. החוסר של סוזי מאוד מורגש. היא היתה הרוח והאמא של הטריאתלון. חסר לנו בעיקר החיבוק שלה, שהפך לסימן ההיכר שלה, כשהיא היתה פוגשת אלפי נשים וכל אחת קיבלה חיבוק ארוך. היא השאירה לנו מורשת ואותה אנחנו מנסים להמשיך. זו חוויה לבוא ולצפות. לראות מעל 700 נשים ורק נשים זו חוויה. זה משהו שאי אפשר לתאר אותו במילים. יש וייב מטורף ועידוד בין כולן ויש משהו באווירה שלא קיים בתחרויות עם גברים. אני מזמן לא עסוקה בתחרות הזאת בתוצאה כי אני עסוקה בלעודד ולפרגן ובכל המסביב, עסוקה בלחייך לכולם תוך כדי ובליהנות".

* * *

אחת המשתתפות הוותיקות בטריאתלון היא תושבת הרצליה דבורה בליי, בת 67, שכבר קטפה ב-19 השנים שהיא משתתפת בטריאתלון לא מעט גביעים ועמדה לא מעט פעמים על הפודיום. היא ובעלה מתנדבים ועוזרים בארגון האירוע – היא אחראית על חלוקת הערכות והוא על שער הסיום. "בשנת 2000, כששחיתי בקאנטרי, ראיתי מודעה על טריאתלון הנשים והחלטתי להצטרף", מספרת בליי, "באותה תקופה רצתי שלוש פעמים בשבוע 10 ק"מ ורכבתי על אופני שטח ושחיתי אבל אף פעם לא עשיתי את הכל ביחד. השתתפתי באותה שנה במקצה העממי וזכיתי בגביע לקבוצת הגיל שלי ועליתי על הפודיום. התחלתי להתלהב ולאט לאט נכנסתי לזה יותר וב-2003 הקמתי קבוצת טריאתלון של גברים ונשים בקאנטרי בהרצליה. הייתי אחראית על המאמנים, אספתי כסף מהמתאמנים וקיבלנו תמיכה כספית מהקאנטרי. המאמן שלנו היה דיוויד קאנטור מקורפוס. זה היה עוד כשהטריאתלון היה בחיתולים והיו עוד שתיים-שלוש קבוצות בארץ. אני נזכרת, וזה מצחיק אותי,  שבפעם הראשונה שהשתתפתי בטריאתלון הסתכלתי על אלה שעושות את הספרינט והערצתי אותן על זה שהן עושות את המרחקים האלה. בהמשך עשיתי את כל שאר המקצים, גם את המקצה האולימפי, והשתתפתי בעוד טריאתלונים.

דבורה בליי (בחולצה אדומה)

"היום אני משתתפת רק בטריאתלון הנשים בהרצליה ומשנה שעברה אני עושה אותו רק בשלשה. היום אנחנו עושות הכל בשביל הכיף וברוגע, לא בתחרותיות. כולנו פה לכבד את זכרן של תמר וסוזי ואנחנו מתנדבים הרבה שנים בהפקת האירוע הזה והיום בעלי אחראי על שער הסיום ואני מחלקת את הערכות ביום שישי בבוקר בקניון ארנה. אני לוקחת חלק בקבוצת רכיבה של בני 50 פלוס שרוכבים בשבת מהרצליה  ליפו-תל אביב או לפולג ושלא מעניין אותם להתחרות. אני עושה ספורט בין חמש לשש פעמים בשבוע. אני עושה יוגה, פילאטיס, רוכבת על אופניים פעמיים בשבוע ושוחה פעם בשבוע, והולכת ורצה פעם בשבוע".

* * *

בנות משפחתה של סוזי ייצגו גם השנה את המשפחה בכבוד בטריאתלון – כלתה של סוזי ז"ל, עדי דבוסקין, בת 46 שמתגוררת עם משפחתה בקיבוץ שניר בגליל העליון תרכב על אופניים במקצה העממי כחלק משלשה. נכדתה של סוזי, מיקה תמר, שחוגגת ביולי 12, תרכב על אופניים במקצה של הילדות כחלק משלשה עם חברותיה, שמגיעות במיוחד מהגליל העליון. זו השנה השנייה שהילדות עושות יחד את הטריאתלון כשלשה.

איך אתן מתכוננות לטריאתלון?

"מיקה מאוד ספורטיבית, היא היתה כמה שנים בנבחרת בכדור מים והיא עברה לכדורגל בנות בתחילת השנה", מספרת עדי דבוסקין, אמה של מיקה, "היא אמנם לא מתאמנת בטריאתלון אבל היא מאוד בכושר ותעשה את זה בכבוד. אני בכושר ואני לא מתאמנת בטריאתלון. אני עושה את זה באהבה לסוזי וברוח של סוזי. היא נתנה הרבה השראה. הטריאתלון הראשון שבו השתתפתי היה קצת אחרי שאני ואורן הכרנו ב-2003 ולרוב שחיתי, רכבתי ורצתי לבד ומעט פעמים כחלק משלשה. השתתפתי כל שנה בטריאתלון, חוץ מהשנים שהייתי בהיריון מתקדם או ממש אחרי לידה. זה חלק מלהיות חלק מהמשפחה.

"השנה אני ארכב כחלק משלשה עם חברה של תמר דבוסקין ז"ל מהגרעין ועם חברה של סוזי מבית הכנסת הקונסרבטיבי "הוד והדר" שסוזי ובעלה דן הקימו בכפר סבא. אני משתתפת בשביל הכיף. לפני שנתיים היינו אמורות מיקה ואני לעשות ביחד עם סוזי את הטריאתלון כשלשה רב דורית אבל סוזי נפטרה ממש בסמוך לטריאתלון ואז דני השתתף במקומה. זה היה מאוד מרגש".

משפחת דבוסקין. מימין: ברק, אורן, עדי, סהר ומיקה.

בנה של סוזי ז"ל, אורן דבוסקין, מספר שהטריאתלון זה אצלם בדם. "ברגע שאתה דבוסקין זה כמעט מחייב לעשות איזה טריאתלון", מספר אורן, "התחלתי לצאת עם עדי והדבר הבא היה שהיא מצאה את עצמה משתתפת ברכיבה על אופניים ממטולה עד אילת במשך שלושה ימים. הבן שלי הקטן, בן 4 לפעמים מעדיף לרוץ הביתה מהגן, גם אם יורד גשם ויש חושך. זה נהיה חלק מהמשפחה. אני בעצמי הייתי ספורטאי וייצגתי את ישראל באולימפיאדת החירשים בבולגריה ב-2013 ברכיבה על אופניים".

מה החלק שלך בטריאתלון?

"היו שנים שהייתי ממש עושה את ההפקה עם אבא שלי. הייתי צובע כבישים, אוסף פרסים, מפעיל מתנדבים ומדבר עם ספונסרים ובשנים האחרונות אני מעורב יותר בקטנה. בסוף השבוע אני נרתם למטלות שצריך לעשות תוך כדי הטריאתלון ואני גם נואם בטקס סיום וכמובן בא לעודד".

אורן מוסיף: "זו הרגשה מדהימה להסתובב בתל אביב או באירוע ספורט אחר ולראות כל כך הרבה נשים עם החולצה של טריאתלון הנשים, ואז מתבהר לך כמה זה השפיע על החיים של עשרות אלפי נשים בארץ שעשו את הטריאתלון וזה היווה להן כניסה לאורח חיים פעיל וספורטיבי ולחלקן זה ממש עשה מהפכה באורח חיים שלהן ושינוי של ממש בדימוי עצמי. זה הסיפוק הכי גדול שאני מקבל מהאירוע. אני גם מרגיש סוג של סלבריטי כשאני מסתובב עם החולצה של טריאתלון הנשים ואנשים ניגשים אלי ושואלים אותי למה אני מסתובב עם חולצה של טריאתלון הנשים ואני מספר שאני הבן של סוזי וזו חוויה. זה ממש כיף לראות את הפירות של זה".

מה אתה חושב שאמא שלך היתה אומרת על הטריאתלון עכשיו?

"אני חושב שאמא שלי היתה מאוד גאה. אחד הדברים המיוחדים באמא שמראה שכמה שהכל זה בראש ושבאמת כל אחת יכולה לעשות טריאתלון. חצי שנה לפני שהיא נפטרה היא עוד המשיכה להתאמן. זה היה חלק כל כך גדול מהחיים שלה שהיא המשיכה והיתה פעילה – היא היתה שוחה ועושה הליכות. היא גם היתה מאוד גאה שהצלחתי להתגבר על האתגר הזה של המרתון שהרבה שנים רציתי לעשות אותו. תמיד אהבתי להתחרות ולהיות מהיר ופחות דיברו אלי האירועים הארוכים. כשאמא נפטרה אמרתי שצריך לעשות מרתון לכבודה. השנה רצתי מרתון בפעם ראשונה. זה היה במרתון בטבריה שהתקיים בינואר. בטריאתלון הזה אני יכול להגיע ולהצדיע לכל הנשים שמשתתפות בטריאתלון והשתתפו כבר בתחרויות כאלה. אמרתי למשתתפות של הטריאתלון לפני שנתיים שאני אעשה מרתון וזה לקח לי קצת זמן אבל הפעם אני יכולה להגיד 'הנה, עשיתי מרתון' ואני יכול להבין מה אתן עוברות. הדרך שלי להתמודד עם האתגר היה להקדיש כל אחד מה-10 קילומטרים למישהו שאני אוהב ואת האחרון לאמא. ידעתי שאני כל כך הולך לסבול שם ששמתי פתק מנוילן בכיס וכל קילומטר הרמתי את הפתק להסתכל למי אני צריך להקדיש את הקילומטר הנוכחי".

סוזי דבוסקין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

סוזי דבוסקין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כמה שסוזי הייתה חסרה אתמול. בחיוך הגדול, באנרגיות המטורפות, במילה הטובה שהייתה לה לכל אחת.

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר